לי אורי – ליאורה חנה פנחס
Copyright © 2015
שתי עיני משוכות בבת שחוק
מעתירות שבח והודיה במבט כלפי רום על שלהי שנה וראשית רעותה.
ובאומר הלוחש בדחילו ורחימו
תפילתי שמנבכי נפש מרקיעה ומבקשת
שתהא זו זכורה לטוב
וזו מבורכת באהבה
אשר תלמדינו לשמור את העולם הנפלא הזה עבורינו,
ותנחינו באורות גדולים להנשים את הפלא שנברא לנו במעשים של חן, חסד ורחמים כלפי הטבע וברואיו.
ועוד בנשמי מייחלת שננהג אהבת חינם זה עם זו עד ארץ לארץ, דת לאמונות שונות, ואדמה לאדמה תהא
תהא בלא גבול – ותבונת השלום
תשרה בכל.
לו יהי כן – אמן
פעם הייתי ים.
הפכתי לחופי עיר
רוחבם עד רצועת הטיילת.
בא איש אחד
ולקחני אל הצוקים
הראני פני ארץ וירח.
ומאז אני שחף.
אמרת
״האהבה כשרוכי נעלים
טרם למדתי קשור״
והוספת
״כבר ניסיתי
לטופף
בנעלים אחרות
ועדיין
אלו משתלשלים
וממעידים
חן קומתי
והליכתי״
״ראיני רצה יחפה
על שבילי הכורכר
צבעונית כפרפר במעופו״.
״ודעי כי
כל אשר ניתן נטלתי
משרוך ועד נעל״.
מפתלת
נשפו של
ליל
על עמוד
השחר
לצלילי סופרן
המרטיט
שקט עצום
עינים
תחת כיפת
השמים.
כדיווה
אוספת אותך
אל
חיק אוקטבות –
הלב
המשיקות כאברות
לסולמות
המשוכים בין
חלומות
לחבלי –
ארץ געושת
אשליה.
ועם
מסע המאורות
על
ציר הזמן
והגעגוע
מתמסרת באולמות –
התעתוע
לאיוושת צעדיך
הבוטחת.
כשאת מדברת
על יחסך לגברים בעבר
חרטתך כנה
עד לחלוחית בירוק אישוניך
הימנה את נחלצת
כה מושלמת כפרפר מגולם
המרפרף במשושיו
על פני ארץ גופי
וחלומותי הנטרפים.
ואתה נמטר עלי
ברביבי חוכמתך עד היקוות.
לבי עולץ בטבילותיך
שגופך כדעתך בלא חציצת דבר.
זך עולה בתוכי
אל אביונה ופושה בי.
וצלעי הומה בין
שנתך לאשמורת ליל נפקחת –
שיר דודים
צרוף חדרים ונשימה חגיגית ( = נכספת, חפצה ).
אצבעותיך הסורקות
לובן שיערותי בעדינות אינקץ
מתירות קישורי תלתלי
ודעתי האחוזה בסבך הזמן
כקרנות איל.
בגלי העונג השוטפים גופי
אין הר ואין מזבח ו/או
שואל לאש, לעצים ולמאכלת.
ולבי שותק רחש
גחלי בעור האהבה
אני מקום של שלווה
הנמשכת מקודקודי
ועד קצות סערה.
ואני
רק שיר
העוטף
רגעי קסם
במוך
לא יראנו
מקומו
על ראש
שעיר
ומבין סדקי המעקות
עולים רחשי ים
ציץ סחוף מליחה
וצעדי
ההולכים אליך וממך.
על גשר צר
המיית אדם ורקח יומו
תחת שמים
טרוטי עב ושלכת
המנשבת בעלוות השדרות.
ומבטי הגוהרים אל
מזרקות כיכרותיה של עיר
משתכשכים
כאיברי ציפור באתנחתאת –
מעוף טרם נדידה.
ואותה מצית
שהענקת לה בנדיבותך
כבר פעמים מספר
בגז מולאה
ועושה עבודתה נאמנה.
תמונת הפרח
פעור הכותרת בלבלובו
לא דהתה ו/או נקלפה
עדיין מרנינה עין.
לו אך
מעט גז ופרחים
מחיים היו רגעי קסם
בנשימה נוצרת.
חולצת
נעלי ודדי
מאורכו
של יום
החף
מנגיעות שרעפי
בך.
מחר
אולי אף
הלילה
יטבול מכחולו
בחלב נרות אמשי
ויסמן משקופי
עד
אצאה עם
הלבנה
עדוייה
בזהב השקט
לחצות
את הנהר
המכסיף
מעבר לעיקול
הזמן.
ועד
שיר הנשטף
מחולות מדבר
וגושן.
כציפורים המרעיפות ציוצן
בחיק צמרות שטופות יורה
מסמיכה פני אל
קבורת זרועו של הזמן
ולוחשת רזי שירי.
הנחליאלי
המפלבל בנוצותיו
לקראת
נדידה לא
יראה
הפצע קשת
קמורת
הבטחה על
סינורו.
וכבר מכחכחת ארובתי
מרשפי אש אשר אוחזים
בפשתי העץ בם צפנתיך
אודם לשונותיהם כחבל
שהשתלשל מן החומה.
שרחב לבי עד
לא לבקש דבר.
אתה מאמין גדול בנסים
עד לעזור להם לקרות מעצמם
בלא לדחוק בם בקריאה
ו/או במעשה מכוון.
קול צחוקיה המבעבע בקירות
ומנשים את עורקי הזמן והשקט
הוא געגוע לעצמה ממרחק
והוא בר תפילה
ובינתים הנס המוגש לך
חם, כהה ונטול קציפת חלומות
אך דגיה משתכשכים
בו בשלווה גמורה –
כמות היה
אגם של טבילה ותשליך
כה צלול מאור רך
עד כמעט לקרקעית
וביקשת
להמיר פרשנותך
לטקסט –
החיים בגלימה
והתבודדות
וכששבת
נראה שמצאת
את אלוהים
כה סמוך לקרקע
כמעופן של הסנוניות
טרם בוא
הגשם.
ולה
שכמעט היית
אלוהי
קול אהבותיה
לא
נותר אלא
להיות
כמנזר של
אבן –
המהדהד
עם צלצולו של הגונג
בין
המנטרות ותובנות הזמן
וניטח
בחלונותיה במימטרי
זלעפות.
בשקע צווארך
ציפורים מעופפות שירתן
החובטת אברותיה
בשפתי הצמודות.
ונפלתי
בלא צל
על
מדרכת אבניך
השלובות
ללקט זרעוני
התפעמותך.
בשקע צווארך
אני גוזל ברחם קן
וכל מימיך
עוטפים חיותי נוצות.
בחלונך
החיים עצמם
שחולפים
על פניך
כארץ סדוקת –
גשרים
מעל מים
גועשים.
רק
ציפור המצייצת
מה?
מכווצת גביניך
למעוף.
החסדים
הקטנים שמאפשרים
נדידה
מבלי להיטרף
במלתעות
הזמן, הזיכרון
והכאב –
בחלונך
כווידוי שאינו
מחפש
תא ו/או
כומר
אלא שמים
פתוחים
לאהבת כל
שניבט
מול עיניך
השואלות.
כשמביטה השמימה
נעטפת תכלת
ובלא עב תפילתי
העולה מחשק שפתי
וממעמקי אינדיגו ודמי
הקוראת בשמך הגדול והנורא
אל
תצאי לשם
הסתובבי
לאחור שלא
אוכל
למשותך ממצולות
ואת
אינך יודעת
לשחות.
אכן
יש איזו
אמת
שאינך באמת
רוצה
לפשפש בה
הניחיה
על קרקעית –
האגם
עוד לא
מאוחר.
את
תשובי הימנה
אחרת
מכפי שאת
עתה
מחוייכת כשפירית
במעופה.
שישנם
מתים שאין
להעירם
כגולם הם
בלא
אדון ומורה
טיט
ועפר של
בהלה.
אל
תלכי לשם
שאעלם
בהיעדר זכרון
משיק
למשהו טוב
ומגן.
מבעד
לווילונות דעתי
רוח גופי עוברת –
ומניפה
מעל ירכי השעה
אמרות שמלת שרעף
לא אוכל העלותן
על יצועי שפתי.
במבטיך נערמים
חמדת קימור להשקה
ומלים ענודות פניני שהות
עת בזגוגית חלוני
נצבר אובך מסער נופיך
מעל מגדלי השן.
ולא נותר לי
אלא לצנוח קפלים קפלים
אל רסיטל השקט.
לא
פתע נחשפת
לאור.
אלא
במבט מרפרף
מבעד
לחרכי התריס
שנלכד
לשבריר רגע
בנצנוצו –
מזגוגית
חלונות רחוקים
מקולטני
חמה הפזורים
על
גגות בניינים
ובהשתברותו
באישוני עיניך.
ועם
חלוף ממטרי
הגשם
כבר ההנת
להציץ
בהשתקפות גוני
הקשת
במימי שלוליות
ובמראית
דמותך צלולת
התווים.
ולא
פתע עלה
אור החשמל
בכל חדריך
שאת
בוודאי יודעת
כי –
חשופה
היית כנורה
התלויה
מתקרת חשיכות
למגע
לחיצת אצבעך
על המתג
כל עוד
לא כבה
נרך.
באולמות –
השקט עומדת
ומביטה
בהשתקפויות הזמן
העודות
חוכמת האבנים
על
צוואר לילותיה
כענק –
לאישה
יחפת רגלים
המשוחררת
מן הצורך
לילך
בנתיבות
רוח גחמני
המתאווה –
בכל
עוצמת משבו
כך
לטלטל צמרות
ולו
בכדי להתענג
על
מעוף בהלת –
הציפורים.
ואני
שבורכתי בשירה
כסופת
נימה וירח
בין
גאות לשפל
עדיין
מותירה סימני
עקבותיה
בדמי
הפושה בחדרי –
ספקותיך.
ומחצות לחצות
לחצות פני השקט
עם
אותה כותנת
לבנבנה שקופה וצעופה
כעבים
העוטרים פסגתו
של הר ובדידותו
שעות על
גבי שעות כדיונה
הצופה
בצמרות המשתרגות
לרוחב ובמגעי הנגרע
עם
חולות הזמן
המאמצים עיני לצמא –
בכדי להעמיק
מעבר ליצועי – ירח
הנכרכים
סביב חלונות
גופי כגפן ושריגיה.
והיות סוכה
ונווה לאושפזין של
אור
בלב החופשי
להאמין באהבה מכל
כלקט שיכחה
בשמלתי הנקערת
למליאות זרעוניך.
עד דק
בין אבני –
רכב ושכב
טחנתים
והיית לי
לחם שעשועי.
עוד נחתמת
עונת הקציר
וכפי חופנת
פצלי – השקט.
עד דק
מריחיים על
צווארי – געגוע
בעוניי
היית לי
לחם אתמולי.
נסמכת שנתי
אל ערימות
הגורן שבאסמי –
חלום
וגופי שיבולים
עמוסות גרגרים.
תפצחי בריקוד
כשאין לך ולו מושג קלוש
מה עובר בין עיניו לרקותיו
שבתנועה הזו המסתחררת
אולי תמציאי עצמך מחדש
וכבר לא תתהי
בינך לבין עצמך
אם פעימות לבך נשמעות.
ומודעה תלית –
לב להשכיר
שני חדרים בפעימה אחת
הצופה לים.
ולא הזכרת
ולו במלה
את כתם הזהב השחור
שפשה במימיו
והדביק נוצותיך
עד צעקה.
משחררת
לבי ממכבנות
שרעפי
ועל גבי רוח שט
דואות ציפורי נפש שלוות
עטופות עננות אהבה הנעות
כאדוות געגוע בין גדות
של תכלת לתפילת אדם.
משחררת
לבי בחיקך
החם.
ונשימותיו העמוקות של הזמן
כעיני הנשואות אל הרגע
מקננים בשפעת שיערי שארך
ובלבי הסומק בפעימותיו שנית.
שאלת
מה ראיתי
בך
והזמן
התפשט על
חספסי –
לשוני ואחר
נדחק
אל קציה
להדגיש –
מלוא
טעמיו של
השוקולד
המריר אליו
נשלחות
כפותי המתאוות
לו
מאז –
שניקווה
קוביה אחר
קוביה
והתמוסס תחתיה
בעונג
שאינו שואל
לדבר.
אלא
לרשרוש נייר
הכסף
בין אצבעות
השקט
לנדבת לבו
של
הרגע ודנדוניו
בלבי.
עכשיו,
בין שיירי – לחש,
שהילך עלינו בקסמו,
– שיר.
שנכתב,
בלחץ יופיה של לבנה,
המונחת
על צלוחית.
לוטה
בשכבות – קרם
קפה ומוקה,
עטורות קציפת – שמנת.
העומדת,
כפיסת – נחמה מכשפת,
בליל –
הבוער כארגמן רוחש,
מתחת לכפות – רגלינו.
ופוצע,
בטנה של האדמה
בסילוני – רתח.
אי יוותר עד שחר,
בין מתיקות לענני – אפר ופיח
הנעור כעוף החול
ובעינינו דמעתו כצרי –
עד נמיר
חלומות גלושי – מגע
ביום ויזעו ?
ואולי,
די בעוגה, שיר
ולבנה מעל,
להצן מהומת – דימוים
ולידע שלווה
רבודת עומקים,
שלהי
יובל שנותי
ספים
אלי תשליך
ותשורותיו.
קליפות
גזעו של
אקליפטוס
על
פני המים
צפות
עת נבל
שבכתל
מותח ניגוני
מיתריו
בין גדה
לגדה.
ופסיפס
של שירה
מקרקעית
קורא אל
מלים
של אהבה
עטופה
קורי אור
ועדנה.
ואני
שופכת שיחי
בפניך
כילדה מבין
הקנים
ונוגעת ברוח
שהינך
משלח בם
לקשבי.
שלהי
שנה רופקים
עלי
ראשית ושלכת
בתקיעת
שופרות המתהדהדות
שברים
שברים ותרועות
תרועות
להגיר
ברכת שמים
וחכלילם.
ראה
גופי המתאים
תנועותיו
לפעימות הקצב
עת
התודעה מתמסרת
לצלילים
מחותלת בשכרון
חושים
כפסגתו של
הר
בבדידותו המזהרת
הערפילית.
כך
מחוללת ברחבת
אישוניך
ולפיתוליי שפה
רבודת
קמר ותרגומים
אך
כמו תפילה
ונשימה
מתמזגת עם
פרוכת –
שמים וכל
לאחד.
והנני
כך לפניך
רתומה
למרכבות של
אהבה
המוקפות טבעות
רשף
לוהבות טוהר
ומגע.
שיר ומעופו
מעל ארץ פניך –
אשר אסמיה מלאו הבטחה
תפוחת גרגר
וחלום שאינו יכול
לשבור שבר.
שיר העולה מן היאור
כמלך מן הרחצה
השולף חמה מנרתיקה
ונבעת מחזיונות שנתו.
הניצב כסריס ארמון
מול יפי אהבה ומערומיה
ומסיט מבטו
אל חלון שיכחה.
שיר ושווא עונותיו
המתרפקות עלי ימי גושן
כדור המדבר אשר
שלמתו לא בלתה.
מבעד לווילונות דעתי
רוח גופי עוברת –
ומניפה
מעל ירכי השעה
אמרות שמלת שרעף
לא אוכל העלותן
על יצועי שפתי.
במבטיך נערמים
חמדת קימור להשקה
ומלים ענודות פניני שהות
עת בזגוגית חלוני
נצבר אובך מסער נופיך
מעל מגדלי השן.
ולא נותר לי
אלא לצנוח קפלים קפלים
אל רסיטל השקט.
ואתה הנר
אשר הרקיד לשונות
לא ידעתי אדבר
על כתלי גופי.
והזמן נטף בחלבו של הליל
עד פתילו הבוער של בוקר
הסתנן מבעד לחרכים כשריג.
הפכתי בלשנית
של ענבלי הפעמונים
וידך שכבר למדה
תכונות האש מנצחת
על רגעי האהבה.
והשקט דולף מתקרת השמים
וענוג הוא הכאב הצורב
של דונג התפילות
על בשר הכמיהות.
ועתה כפמוטי שתיקות עומדת
לא אדע לדבר
את שפת הקריאה בחושך.
עצמי
שותק לדעתי
לב.
הן כעיר
הייתי נמלכת
בין
סמטאות לשווקים
ואחר עודה ים.
אך ברקמת הגוף
תומי כתומתי
הותירו סימני קריעה
ויומני קריאה.
והעליתי בשר
על שלד
תהיותי
ורפדו שקיעות
מפרצי חרטה ושקט.
ושותק לב
בין שסתומיו
להולם
עורקי הזמן
צמק לחיי השעה –
ודעת המהגרת
אל מדבריות נטולי
נאות ונווה
שאך רוח סועה בם תשורר.
דרך קוף המחט
אשחיל חוט רקמת חיי.
ורוטטים בדי משי
ושרעף למגע אומר ואמרות
נתפרים בתכי העונות.
עת ידי מונפת
למתוח, להדק ולחבר
כל עלוות זכרונותי
לאילן ולפני ארץ.
לקשת פורשת גווניה
ברום ו/או נקמרת
עלי מיתרי כינור.
כשסולמות ניגון משתלשלים
מעליונים ותחתונים לחלומות
ציפור כנף ואדם במעופו.
ועולה תפילת האבנים
בין גלות לשיבה
משערי העיר המוזהבת.
צווחת תינוק מצל
ודמי אם ממתום נטמעים
בדמדומי שעת בינערביים.
עדרי אהבותי גולשים
מהר אלי אפרים
ומעיני לכנסת לבי.
ואין השכחה
תקפה על אהבות
שהצטלצלו כפעמוני רוח
בעורקי, בחלונות ימי
ובמרפסות לילותי.
ידי המציירת דרך
במפת תהיותי
ומבטי הנתלים
בתרשימי – שושנת הרוחות
והכוכבים –
נופי כמיהותי.
שתי וערב
שזורים בשלמת הזמן
עקבות עיר ויופיה
העומדים בשערי הבאות
בלא נבואה.
פני אתמולי
עייפים וכבדי ענבלים
רפויי תו ואומר
התכיר דנדוני רוחי
ברקמת אהבותי ?.
וכששאלתני אם אהבתיך
דמעה של זמן
התגלגלה במורד לחי
סחופה.
לאורכן של עונות
הנני פושטת ולובשת
עלוות התאנה ופרייה
ומבקשת להיות נוכחת
לרגע.
ואשר התגבש לפריחות
ומגע של מלים
וגוף לו יחרט
על לוחות השקט
הבורא –
את המרחב הנמשך
מנהר עבר הירדן
אל הארץ המובטחת
ורוחו על הר
נעלם –
עדיין מדברת בעדך.
נגיעות של אהבה
מוגשות לך על טס הזמן
כפטיפורים במלמלות נייר
כה שובי – עין
ומעוררי – מתיקות אנינה
בחלל חיכך.
וכל שאבקש –
ראות את השמים
דרך חלון פתוח
ובשתי עיניך
מצוא ארץ זבת
יפי הדוכיפת.
Miriam Sidi
אמנון, איזה בוקר מרגש,
בפתח “ביתי” רוחש.
לאחת שלי יקרה היא,
לחברה שלי, ליאורי.
כתיבתה המשולבת מן המקורות,
מילותיה הנכתבות גבוה בשפות.
היכולת לגעת בכול רגש ותחושה,
עד ליבתה.
להסיר כסות,
להראות גם את רגעי הבדידות.
ולומר,
יש מחר.
לעונג הוא לי ולכבוד,
את הספר אשר ערכת ל-ליאורי, ב”קירי” לראות.
אמנון, אתה יודע עד כמה,
יקר לי אתה.
חבר, ידיד, רע, עמית,
בן משפחה שלי, לתמיד.
מרחשי לב,
אוהב.
מרים
ליאורה חנה פנחס ברוכה הבאה ל OURBOOX
אמנון יוגד, סופרנו הסידרתי ומטפח יוצרים,
מביא לנו הפעם את ליאורה חנה פנחס עם מבחר מיצירותיה המרגשות,
עם צילומי יופי ואופי,בחלקם גם של עמי ורדי.
• לי אורי – ליאורה חנה פנחס
” …עד אצאה עם
הלבנה
עדויה
בזהב השקט
לחצות
את הנהר
המכסיף
מעבר לעיקול
הזמן.”
כמה יפה התמונה שאני רואה כעת לנגד עיניי…
“…ולה
שכמעט היית
אלוהי
קול אהבותיה
לא
נותר אלא
להיות
כמנזר של
אבן-
המהדהד
עם צלצולו של הגונג
בין המנטרות ותובנות הזמן
וניטח
בחלונות במימטרי
זלעפות.”
שיר אהבה טוטאלי משמיע את קולו הזועק בין כתלי המנזר
הבנוי מלבני תובנות, ומצווה את הבדידות וגוזר את השתיקה
בעוד בחלונותיו מתנפצים גשמי הלב.
“…מלוא
טעמיו של
השוקולד
המריר אליו
נשלחות
כפותיי המתאוות
לו.”
תרצו להתענג עוד על טעמי השוקולד של שירת האהבה
הנה הלינק לספרה המקסים של ליאורה חנה פנחס.
Published: Nov 7, 2015
Latest Revision: Feb 15, 2017
Ourboox Unique Identifier: OB-76079
Copyright © 2015
Skip to content