סימונה חוגגת – סיפור מאת שולמית פרלמוטר-קורן

סיפור זה נכתב על-ידי אמי, שולמית פרלמוטר-קורן ז”ל בשנות הששים, בשנותיה הראשונות של העיר דימונה.

כיום, במלאת ששים שנה לעירי דימונה, אני שמחה לפרסם אותו לאחר שתרגמתי אותו מאנגלית.

זו היתה השפה שבה כתבה אמי, ופרסמה כפרילנסרית בעיקר בג’רוזלם פוסט ובג’ואיש כרוניקל.

אמי הרבתה לשלוח לעיתונים אלה כתבות על כל מה שקורה בנגב, ובעיקר-בעיקר, מה שקורה בדימונה. כל בית ספר שנפתח, כל דבר ראשון שקרה בעיר, כל דבר ששווה היה להתגאות בו, הפך לכתבה.

הסיפור שלפנינו נכתב תחילה ככתבה, והוא סיפור אמיתי. הגיבורה, סימונה, אינה אותה אחת מהשיר “סימונה מדימונה”, אבל הסיפור שלה מרגש. קריאה נעימה.

ד”ר רותי קלמן

שמה הלך לפניה כעובדת ניקיון מעולה, וכך היכרתיה עוד לפני שהחלה לעבוד במחלקתי.

היא היתה אשה נאה. פנים נחושות מבע, ושיער שחור כפחם, שהיה אסוף בקפידה אל קודקודה.

היא עבדה במיומנות, מרוצה בכל מעשיה, ומעולם לא שמעתיה מתלוננת על קשיי עבודתה.

במשך הזמן התוודעתי גם לסיפור חייה, והייתי עדה לאומץ ולנחישות שאיפיינו אותה.

בגיל 12, עדיין בקזבלנקה שבמרוקו,

היא הובאה בברית הנישואין עם אדם, שהיה זקן ממנה בשנים רבות.

היא הביאה לעולם ששה ילדים, והמשפחה המורחבת עלתה לישראל,

כשהיא נשלחת מהספינה, היישר לדימונה.

זמן קצר לאחר עלייתם ארצה, נפגע הבעל אנושות במהלך עבודתו, ועד מהרה הוא נפטר.

סימונה נותרה עם ששה ילדים, קיצבה קטנה והמון כוח רצון.

היא עבדה בבתים בניקיון והצליחה להעניק חינוך נאות לכל ילדיה,

שהיו לתלמידים טובים. כולם, ללא יוצא מהכלל.

כל אותו הזמן, ניסתה סימונה, להסתיר מילדיה את העובדה, שהיא עצמה, לא למדה מעולם לקרוא ולכתוב. אבל את זאת למדתי רק מאוחר יותר, כשפגשתיה בבנק. אני זוכרת איך כמעט והתעלפה מרוב בושה, כשהבינה שתפסתי אותה ב”קלקלתה”, חותמת באצבע. הייתי המומה. מעולם לא הייתי מעלה בדעתי, שאשה מעוררת כבוד כמותה, אינה יודעת לקרוא ולכתוב.

למחרת, לא הופיעה סימונה לעבודה. ידעתי מהיכרותי איתה, כי הרגישה מושפלת ומבוישת על שגיליתי את סודה ה”אפל”. לא נותר לי אלא לחפש את כתובתה, ולהגיע לדירה לפני שישובו ילדיה מבית הספר.

היקשתי בדלת, ובעודי עומדת וממתינה ליד פתח ביתה, נפתחה הדלת לאיטה.

בפתח עמדה סימונה.

עיניה, אדומות ונפוחות, העידו על מצוקתה הרבה. בראותה אותי החלה למלמל, נבוכה,

כי היתה חולה ולכן לא יכלה לבוא לעבודה.

ידעתי, שעלי להיות גלוית לב עימה. לכן, אמרתי לה מיד, שאני יודעת מה מטריד אותה,

וכי במקום לבכות ללא הפסקה, אני מציעה לה להכיר מורה-חיילת, הגרה בשכנותי,

ואשר מלמדת מבוגרים בשעות הערב.

סימונה לא האמינה שאפשר לעשות זאת, בעיקר בגלל העובדה, שאז תיאלץ לחשוף את סודה ברבים.

כל חייה הצליחה להעמיד פנים שאינה קוראת בגלל בעיות עיניים ובהיעדר משקפיים,

וכך היו ילדיה קוראים לפניה את דברי הדואר שהגיעו, ואף כותבים במקומה את מכתבי התשובה.

לכן כשציינתי לפניה כי שיעוריה ייערכו בדיסקרטיות רבה, הגיבה בשמחה והיתה אסירת תודה עד מאד.

עם זאת עלייך לדעת, הוספתי, שלא יהיה לך קל בגילך ללמוד לקרוא ולכתוב.

אבל אני רוצה שתדעי, שבכל מקרה אני מכבדת אותך מאד, על שהצלחת בעבודה קשה ובמסירות לגדל משפחה לתפארת.

כאן נשברה, ואת שארית דמעותיה בכתה בזרועותי.

סימונה נרשמה ללימודי ערב, והודות למסירותה ועקשנותה, וכן הודות לסבלנות הרבה של מורתה הצעירה,

הגיע הרגע בו הראתה לי, לא בלי גאווה רבה, את ה”דיפלומה” שקיבלה.

אז הגיע אותו היום, בו היתה לי זכות גדולה להיות עדה למה שהיווה

את אחד הרגעים המאושרים ביותר בחייה.

מקום ההתרחשות היה הבנק, שוב.

אך הפעם היא לא באה לבד.

עימה באו ששת ילדיה לבושים במחלצותיהם עמדו שם, בשעה שאמם מילאה,

באותיות ברורות ומסולסלות את הפרטים על הצ’ק.

עמדתי מהצד, מביטה בה, ובליבי חשבתי – אילו רק ידעו הילדים מה עברה אימם…

אבל אז, נחו עיני על הילדים.

הם לא טרחו כלל להסתיר את דמעות האושר מעיניהם, ואני הבנתי –

הם ידעו…