שנה בהתכתבות- מאת נדב ומוריה להמן רוט

הי אורי,

מה קורה אצלך?

כבר עברה חצי שנה מאז שהגענו לאמריקה, לא הצלחתי לתקשר איתך באימייל, כבר איבדתי את הסיסמא פעמיים…

רציתי לספר לך קצת על החיים שלי כאן. אני לומד בבית ספר ענק יחסית לבית הספר בישראל ויש שבע כיתות בכל שכבה. אני לומד כל מיני מקצועות שלא היו בארץ:  social studies, שזה בעצם היסטוריה, ELA שזה בעצם אנגלית, ו- ETC שאין לי מושג מה זה בעצם!

בהתחלה הייתי די עצוב כשנסענו לכאן וגם היה לי קשה להבין את השפה ואת האנשים. אבל עכשיו אני מרגיש יותר טוב ואפילו שמח. הכי כיף זה כשאנחנו נוסעים לטייל ובכל יום ראשון יש לנו חופש!

רוצה לשמוע ממך,

מיכאל.

הי אורי,

כבר שמעו אצלכם על וירוס הקורונה? אצלנו סגרו את בית הספר בגללו. בשבוע שעבר, ביום שישי, המנהל אסף את כל ילדי השכבה באולם הגדול. הוא סיפר שצריך לסגור את בית הספר לכמה שבועות, בגלל וירוס מאוד מדבק שיש עכשיו בעולם. “אתם יודעים”, הוא אמר (באנגלית כמובן) “שדבר כזה לא קרה בעולם כבר מאה שנה”! זה קצת גרם לי להתרגש ולחשוב שאני חי בתקופה היסטורית מאוד מיוחדת.

 בדרך הביתה, אחותי הקטנה ממש התלהבה, היא חשבה שאנחנו יוצאים לחופש הגדול מוקדם. אני הייתי צריך להסביר לה שזה לא חופש, אלא אנחנו הולכים ללמוד עכשיו מהבית. קיבלנו הביתה את המחשבים הניידים שאנחנו משתמשים בהם בבית הספר. זה מאוד שימח אותי בהתחלה אבל די מהר גיליתי שאלה מחשבים חינוכיים שאי אפשר לגלוש בהם לכל מיני אתרים של משחקים… בכל זאת אני חושב שזה יהיה כיף להיות בבית ולעשות כל מה שאנחנו רוצים בין השיעורים!!

הי אורי,

אנחנו לומדים מהבית כבר חמישה שבועות, ומה אני אגיד לך. זה לא בדיוק מה שחשבתי… במקום לבלות בכיף בבית, אנחנו צריכים לשבת המון מול המסך. אני מנסה לקחת הפסקות, אבל תמיד צריך לחזור תוך כמה דקות כדי להיכנס לשיעור ב”זום” בזמן. מעולם לא שמעתי על האפליקציה “זום” קודם ואני ממש לא מצטער על זה! המורים נותנים לנו יותר שיעורי בית, כי “עכשיו אתם ממילא בבית ויש לכם יותר זמן”. האינטרנט לפעמים מתנתק באמצע השיעור ואז אני מפסיד את כל מה שאומרים. וכשסוף סוף נגמר יום הלימודים ואני רוצה קצת ליהנות, האחיות שלי לוקחות את המחשבים והטאבלט כדי לעשות את כל שיעורי הבית שלהן. האחות הכי קטנה שלי רואה איזו סדרה תינוקית בטלוויזיה, שאגב  לא היתה לנו בישראל, שגורמת לה לדבר כמו תינוקת, והיא לא מצליחה לחבר משפט, למרות שהיא כבר בת חמש! בקצב הזה, היא תזחל כשתגיע לכיתה ב’. אוף, איזו קורונה מעצבנת!

הי אורי,

נראה לי שבמכתב הקודם שלי הייתי ממש מבואס. אני מקווה שלא דיכאתי אותך!

בינתיים כבר עברו עוד כמה שבועות שאנחנו לומדים מהבית, ואני חושב שהתחלנו להתרגל. אחותי הקטנה למדה לרכב על אופניים, ועכשיו אנחנו יוצאים לפעמים ביחד לטיולים בסביבה. בשבוע שעבר, אמא שלי ואני רכבנו באופניים מסלול ממש ארוך, מהפארק שליד הבית ועד לאגם, עצרנו בבית קפה (מותר כבר לקנות ולקחת את האוכל לדרך!) וחזרנו הביתה ממש מותשים. אני גם יוצא לפעמים לרכב עם חבר מהשכונה, ואני מכיר ממש טוב את כל השבילים וכל הרחובות. מוזר לחשוב שרק לפני כמה חודשים הגעתי לפה והייתי אבוד לגמרי. אפילו לא הצלחתי ממש לקרוא את השלטים של הרחובות, כי לא ידעתי אנגלית. עכשיו אני חושב שאני מכיר את האזור יותר טוב אפילו מאנשים שגדלו פה, בזכות הזמן הרב שיש לנו לבלות בבית ובסביבה הקרובה.

מה שעוד יותר טוב: ההורים שלי מתכננים לקחת אותנו לטיול גדול מיד כשתיגמר שנת הלימודים. בגלל שאין טיסות, אנחנו ניסע ברכב לכמה שמורות טבע בארצות הברית. אני ממש מתרגש, אני קורא במדריך טיולים שיש לנו בבית ואני כבר ממש רוצה לראות את כל הנופים ובעיקר את חיות הבר. 

אבא אמר לי, “שמעת מיכאל, שבארץ כבר התחילו להחזיר את התלמידים לבתי הספר?” והאמת שדי קינאתי. אפילו קצת כעסתי על אבא ואמא שלי, שבגללם אנחנו תקועים כאן בבית ושאם היינו בארץ היינו יכולים ללכת שוב לבית הספר ולפגוש את החברים. ברור, אני יודע שזו לא אשמתם וגם הם היו רוצים שנחזור לבית הספר. זה רק שלפעמים אני ממש מתגעגע, וקשה לי לחשוב על הדברים שאתם עושים ושאנחנו לא יכולים לעשות. אני ממש מקווה שגם אנחנו נחזור ללימודים בקרוב. תספר לי בינתיים איך זה הולך ואיך נראה בית הספר שלנו, כשכולם עם מסיכות?

הי אורי,

אני כותב לך עכשיו מהתחתית של הר ראשמור. אתה יודע מה זה? זה הר במרכז ארצות הברית שחצובות בו דמויות של ארבעה נשיאים. זה אתר תיירות מאוד חשוב בארצות הברית, אבל אתה יודע מה? בעיניי הוא לא כזה יפה… אני מעדיף את ההרים ריקים, טבעיים, שאפשר לטפס עליהם ולטייל בהם ולא רק לצלם אותם (כמו שאבא ואמא שלי כל הזמן עושים עם הטלפונים שלהם, ובעיקר הם אוהבים לצלם אותנו ליד אתרים חשובים).

אבל בסך הכל, אני כל כך שמח שיצאנו לטיול! בהתחלה היתה לי הרגשה מוזרה לצאת לטיול ארוך אחרי כל כך הרבה שבועות בבית. עלינו לאוטו והתחלנו לנסוע בארץ הגדולה הזאת. מוזר לראות כבישים כל כך גדולים, רחבים וריקים! לפעמים רואים מסביב רק שדות, הרים ופרות. גם הערים שעברנו בהן נראו די ריקות. לא היו כמעט תיירים, הרבה מקומות שרצינו להיכנס אליהם, מרכזי מבקרים או חנויות, היו עדיין סגורים. אבל ככל שהתרחקנו ויצאנו אל הטבע, כאילו השארנו את הקורונה מאחורינו. הנוף לא מושפע ממנה, וגם לא חיות הבר. ראינו ביזונים, איילים, ונובחניות!

לפעמים אני חושב שאולי הטיול שלנו אפילו יותר כיף בגלל הקורונה. לא שאני שמח שיש מחלה עולמית… ואני גם ממש לא שמח על כל הזמן שהיינו תקועים בבית ובלי בית ספר. אבל אני רואה איך למדנו להסתדר טוב ביחד, כל המשפחה. כבר הרבה פחות אכפת לי מהבכיינות של אחותי הקטנה, או מהשטויות שהיא אוהבת לראות בטלוויזיה. התרגלתי להיות איתה הרבה שעות, אז גם לא מפריע לנו לנסוע ביחד הרבה שעות ברכב. נראה לי שגם לאבא ואמא יש יותר סבלנות אלינו כשאנחנו בטיולים, ולא מול המסכים כל היום!

הי אורי,

עבר הקיץ, והתחילה שנת לימודים חדשה. גם אנחנו עכשיו בבית הספר, מחולקים לקבוצות קטנות, עם מסיכות, עם מערכת שעות חדשה שנועדה לשמור על זה שאף קבוצה לא תתערבב עם קבוצה אחרת והרבה כללים חדשים.

יחד עם תחילת השנה החדשה היה לי גם יום הולדת 10 והרבה זמן הייתי במתח, האם נוכל לחגוג אותו? בסוף הצלחנו לעשות מסיבה בפארק- כאן קוראים לזה  outdoors- עם החברים מהכיתה ועם משחק חפש את המטמון שהכנו- הייתי ממש שמח שלא חגגנו יום הולדת בזום!

בכל זאת אני יודע עכשיו שהזום זה לא דבר כל כך נורא. בזכות הזום, אני יכול עכשיו לתקשר איתך הרבה יותר בקלות, לראות אותך, אני לא צריך יותר את הסיסמא של האימייל או לבקש מאמא שתשלח הודעה להורים שלך כדי להתקשר.

אז למה בכל זאת אני ממשיך לכתוב לך מכתבים?

אולי כי זה גם כיף, וזאת דרך טובה להנציח את הזכרונות שלי מהשנה המוזרה הזאת. אולי כי אמא אומרת לי שזה חשוב לכתוב ולזכור, והיא גם אומרת שיש תחרות סיפורים או משהו כזה, ואולי הסיפור שלי יהיה מעניין… אולי?

שנה טובה לך אורי, אני ממש מחכה לראות אותך שוב מקרוב.

מיכאל