תמונות קשות מחיי מושיקו מושון, הראשון בהליכון:

אני עושה פילאטיס ליד בי”ח מאיר, למיקרה שתהייה בעיה, הבעיה היא שהגוף לא רגיל לפעול, כי מוטל רוב היום על הספה בתנוחת הבעל הנשוי. ולמרות הריבועי שוקולד פרה בבטן, הגוף בשוק. נתפס לי כנראה שריר, או שיש לי גידול במקרה הזה אני מוריש לך את החובות שלי. וכשהייתי בגן שעשועים והחלקתי על הצינור מכבי אש (ולא ריבועי שוקולד הפרה… ולא צינור מכבי האש) הבנתי באמצע הדרך שזה לא רעיון הכי טוב, אז נשארתי תלוי כך ומה שתלוי מתייבש ונופל, למרות שהגיע מסוק לפנות אותי ישר לגלידריה. אחרי מזרק שוקולד הרגשתי יותר טוב, אבל קבענו ולכן באתי, לא רציתי לאכזב.

“טוב תישכב”.

זו התנוחה הטבעית שלי, רוב היום על הספה.

“אנחנו חייבים לחשוב איך להוריד את מסת השומן”, מילמלה והורידה גרביון מלמלה.

ראשית נשקלתי עם מפתחות, שנית דודי קרול אמר לי שלאדם שמן מאמינים, לכן עשיתי דיאטת השמנה, שכללה ענב אחד ביום. כן זה מה שגורם לגופי הענוג לטפוח. ולמציאות לטפוח על פני המעריצות הווירטואליות, אך הוויראליות.

אגב אם החומר הזה מצא חן בעיניך יש עוד באתר (חירייה).

“כן קראתי כמה שירים, עשה לי חררה”, חירחרה והתלבשה בטחרה.

משתתף בצערך, אני חייב. הכפלת את מספר הקוראים.

“אישתי אמרה, “אבא רצה להיות מפורסם.

“פה במרפאה אתה מאוד מפורסם”, הינהנה אנה ואנה.

גם בבינין שלי. אני מאוד מפורסתם.

“לא לרשום לך כלום?” שאלה רוקסנה ורכסה את רוכסנה.

אין צורך, אני מסטול טבעי, שלא אהייה בבלבלה.

ביוגרפיה משוחזרת, מבוערת ולא בהכרח כה מפוארת (שדורית הסופרת לא הייתה בה מתפארת, רק אומרת כשלכותבה.. גומרת):

מושיקו מושון טימן את הכוח רמת גן 15 שנה, היה בעל דוכן שאוורמה בבוגטה 21 שנה. ניהל משפחתון, צערון, פעוטון וגלגלון 14 שנה. חבר מושב כיסופים וביצרון 8 שנים, ממקימי כרם לתימנים בשנות העשרים. וכמובן שימש כסוכן במוסד לביטוח לאומי (ולא עממי) וכמאבטח בחניון הקיריה ע”ש יגאל עמיר והקיריה הגרעינית לטקסטיל בנגב ע”ש ואנונו.

קשבנו שחיבר את מספר שנותיו הגיע למספר 132. מה שאומר שהמנוח אינו איתנו לפחות בתמיצווש שנים.

אך למרות זאת, מעידה אישתו (שמעדה בקניון), שהוא עדיין חי ובועט בסלון (ומפריע לה לשאוב, בגלל הטינטון וכמובן – הטימטום).

על המחבר, על החיים ועל המוות:

מושיקו מושון, מורה, סטנדפיסט, חתן פרס נובל לפיסיקה ואם בישראל. נזרק מירדן, בה  שימש כמורו הפרטי של עבדאלה (“הכנתי אותו לבגרות בספרות” – א.י), אך הודח על סעיף מבטא (בעיות קשות בגרוניות).

מושון הוא אדם, שרוב הוצאות הספרים מגדירות כזן נדיר ואחרות אינן מגדירות כלל. לדבריהם, הוא הבטחה גדולה בשדה הזמר העברי והמלונאות.  לאור המצב הקשה אך יציב בארץ, החליט לעשות מעשה והלך לעשות קפה.  לאחר ששהה בחו”ל לרגל עסקיו (של אחיו), החליט להיכנס לפוליטיקה ולכן הקים “באסטה” בשוק הכרמל (למלפפונים).

תוכניותיו לשנים הקרובות הן:

לקום…מהספה

ללכת לספא,

לעשות כביסה,

לתרגם את הספר לעיראקית

להפוך לסופר הישראלי הראשון, שעשה את זה ב – סודן.

להצטרף למקהלת צדיקוב או למקהלת הצבא האדום

השיר האהוב עליו הוא: “קלין קא קלין, קא קלין קא מיה”,

שפירושו בעברית:

“לך הביתה פוטין”, או תמליל תשובתו של פוטין: “לך תחפש, מי שינענע אותך”.

האמת היא שמושון נאלץ להיות מורה לסִפְרוּת, לאחר שנזרק ממגמת סָפַּרוּת. בתחילה הוא דווקא עשה שם חייל (ההצלחה היתה מסחררת, אבל אחרי כדור אחד וחצי כוס מים, הוא חש טוב יותר). אבל בהמשך נפל חזק, כשבטעות פיתח תכשיר, שגרם לשער לצמוח על כפות הידיים.

בשאלות לכתבתנו, ממקום מחבואו בפאריס, אמר “יש לי אליבי, לא הייתי בארץ כשהספר נכתב”.

ניתן לומר (אבל לא נאמר זאת מטעמי זכויות יוצרים), שבימים אלו, שוקד מושון על המצאת ז’אנר חדש של כתיבה.  ברצונו לפתח סגנון אישי, שיאפשר לו לשגל ת’מוח ולהתפרנס מזה.

(נערת בליווי שאלה פעם בליווי מסטיק: “תה’ מזיין, כמו שתה’ מזיין תה’ מוח”? היא היתה שחורה, כשכיבה את האור – נעלמה).

ברומן החדש מפרי עטו (“בוחן פתע”), חושף מושון עוד מחיו הסוערים, מספר מה אכל לארוחת הבוקר ומודה להוריו, שהביאו אותו עד הלום והניחו לו לנפשו.  לשאלת כתבתנו: “מדוע אינך מתחתן?” ענה: “או גולני או כלא!!” והוסיף, שאינו רוצה לאמלל עוד אישה מסכנה (הראשונה הייתה – אמו).

מושון נתן לכתבתנו את מספר הטלפון שלו, אבל היא לא התקשרה. מחר, הוא יחתום ערבות בנקאית (על גבי סיפרו), ליד מגדל אייפל.  נא להגיע בלבוש הולם.

מבוא הולם בראש הלום, עם לום:

תודה למציאות, שהרימה לי ל”וולה” (מונח מעולם הספורט, שפירושו בעיטת פצצה מהאוויר). כמו כן תודה לאיש השיווק, שעשה לי השקמה באמצע הלילה והציע למכור לי כתב-עת בעשרים ותשע ש”ח ותשעים א”ג לחודש.  אז, כמו שאתה רואה –

קניתי.

כשדיברתי עם איש השיווק קמתי והתחלתי לצעוק “די, אני לא רוצה לישון יותר, אני מקים הרכב עם חבר שלי אילן” –  הוא התחיל לצחוק.  עד כאן הכל כרגיל.

מיד הרמתי טלפון לחבר שלי אילן, שהוא זמר שמתמחה בשירים של שלמה ארצי, אבל היתה ממתינה (בדיוק צלצלו ממשרד הכרטיסים, לבשר לי שזה שהיה לפני ברשימה נפתר, ואני זכיתי בכרטיס להופעה של שלמה בצוותא).  בשיא ההתלהבות צעקתי לאילן, שהיום אנחנו מקימים את ההרכב ושיש לי גם שם בשבילו. בשלב הזה, התחלתי לזרוק כיסאות בבית. עד כאן הכל כרגיל.

אם זה לא קורה אז תדעו שזה בגלל, שהיום נכנסתי לכיתה ואמרתי:

“יום חג היום!” (התכוונתי לזה ששכבת י”ב מקבלת תעודות) ותלמיד אחד אומר לי:

“המורה תכניס תה’ בטן”. עד כאן שיגרה הכל חרגיל.

הבעיה היא, שאני עניתי לו: “אני לא אגיד לך מה היו היחסים שלי עם אימש’ך, אבל אתה יכול לקרוא לי אבא!”

עד כאן הכל כרגיל, למעט מספר בעיות:

1. אבא שלו הוא קבלן (במובן הרע של המילה), כלומר: אדם בעל הקף זרוע מרשים.

2. התלמיד לא צחק (ראה הרחבה בסעיף – 1).

3. התלמיד שאל אותי איפה אני מחנה את האוטו.

האמת היא שלפני כמה ימים, נמאס לי סופית מהאוננות הפיזית והנפשית (ככתוב: “אם אישתך לא לידך, תן לידך להיות אישתך”).  רציתי מישהי, שאוכל לבצע בה – את זממה.  לכן אחרי שראיתי את הקליפ בטלויזייה, בקשתי מאלוהים, שישלח גם לי “זמרת בארים אדומה”.  עכשיו אני יודע, שצריך להיזהר במה שמבקשים (היא באה עם כל המשפחה).

דרך אגב: סיפרתי בכיתת מוסיקה, ש “נמרוד” למד איתי בכיתה. ושכעבור כמה שנים פגשתי אותו בשירותים של האוניברסיטה.  שאלתי אותו מה הוא עושה כאן והוא אמר שהוא לומד פילוסופיה.  הוא גם שאל אותי מה אני עושה כאן ואני עניתי שבאתי להשתין.

בסוף הסיפור, שואל אותי המתופף של הכיתה:

“לא מפריע לך, שהוא התקדם ואתה נשארת כולה מורה?”

אמרתי לו: “שמע, הוא אולי התקדם, אבל את זה שאחיך הביא לי מכות בהפסקה, אף אחד לא יוכל לקחת ממני!!”

האמת היא, שהיתי מוכן לשאלה הזאת אחרי התגובה לסיפור הקודם שסיפרתי בכיתה.  אני מתכוון לסיפור על “חיים” מנערי החלומות, שישב לידי בשעורים ואחר כך עבר לגור בחדר כושר (אם זה מנחם מישהו, יש לו כאבי גב.  אותי זה מנחם!).  אמרתי שעל השולחן (איפה שישבנו), מוטבע השם שלו על פלטת זהב, שעליה ציור של “חוטיני”.

בקיצור, כפי שאתן מבינות הסתבכתי.  כי עכשיו –  אני חמישים אחוז נשוי (אני מעוניין).  אני מסתכל על חברה שלי, כמו שהשועל בסרטים המצוירים מסתכל על תרנגולת ורואה שיפוד.

לדעתי היא בחורה מושכת, למרות שאם היא היתה בדואית – היו לה חיי מדף ארוכים ואם היא היתה שחקנית בסרטים ערביים, היא היתה גוועת ברעב (“קוקו.. קוקו”, קטע מדובב מתוך הסרט “הניתוח הצליח, אך החולה מת”).

אני הייתי רווק הרבה שנים ובאמת לא היתה לי סיבה להתלונן, אבל זה לא הפריע לי  להתלונן כל הזמן.  האמת היא, שהייתי גבר מאוד מושך (זבובים). אני זוכר כשרק יצאתי לשוק, הבנות הגיבו “בירידות שערים חדות”. בלשון הבורסה המצב שלי היה “מוכרים בלבד”. יצאתי לעשרות פגישות עיוורות (פיסחות, אילמות, חירשות) והיתה לי תחושה, שכל הבנות מחכות לאביר ובמקום זה מקבלות את המורה בסוסיתה הלבנה. במסעותיי (מערד עד נהרייה), שמעתי תגובות כמו: “אתה כולה מורה, איך התדרדרת לזה?”

ואני הייתי עונה, שהתחלתי לעבוד כזונה בתל ברוך ומשם הדרך להוראה היתה קצרה.

האמת היא, שגם אני הייתי אשם ברווקותי המתמשכת, שכן חיפשתי קשר, שיהיו בו: גירוי אינטלקטואלי ומשיכה  מיני. לפי זה, הייתי צריך להתחתן עם שתי נשים.  לפי זה, נוצר בטבע מין חוק כזה, שתמיד כשהולך לך עם בנות זה בא בזוגות (כלומר: יש לך ביד לפחות שתיים). לפי זה, גם לה זה בא בזוגות (כלומר: גם לה יש ביד לפחות שניים).  לפי זה, כשאתה פוגש מישהי אתה צריך מיד לשאול אותה – “ואיך קוראים לו?”

הבעיה היא, שבכל מקרה אתה נאלץ לבחור ואז  אם בחרת במישהי, שנראית כמו מחזיק מפתחות (מק”ט: 20/30/40), אז כל השחורות השופעות, הן מחל”ץ (מחוץ לתחום).

חוץ מזה, ניחנתי במבנה גוף משתנה, כלומר: תוך שניי אימוני כושר, אני יכול להפוך ל”רמבו” ותוך שבוע של אכילה מסודרת (בהוראות הייצור שלי נכתב: “לתת ענב אחד ביום”), אני הופך לכדור ים תיקני וצה”לי כולל הצהלולים.

חוץ מזה, יש לי דעות די שמרניות.  שלא מקובלות על נשים רבות בימינו.  למשל, בעניין שמות:  אם יהיה לי בן, אני אקרא לו ג’נגו ואם זו תהיה בת, אקרא לה – מושית (מלשון פרת משה רבנו.  אם היא תהיה רזה, היא תקרא: מושית-לייט).  אני פשוט חושב,  שזה יחשל אותם לחיים.

מהרהורי לבי הדואב:

ידוע לכל, ששניים זה כל כך הרבה ואחד זה כל כך לבד.  לכן, תמיד נשאלת השאלה:  איך הוא או היא, בגד/ה (או: רקד/ה ריקודי עם – שזה אותו דבר) עם כזה/ו מכוער/ת?  לדעתי התשובה היא:

גיוון…

את/ה הולך/ת לישון ומה את/ה מקבל/ת?:

עוד פעם סלט!

לפי זה, נשאלת השאלה: למה יותר אנשים לא מתגרשים?

כנראה, שגם לכלב מתרגלים.

לעומת זאת, גם הרווקות היא לא גן של משרדי ליווי.  הבעיה העיקרית ברווקות, היא:  שאין ריבים.  ואם אין ריבים, איין פיוסים.  והריי ידוע לכל, שהדבר הטוב ביותר בריב הוא הפיוס.  זה הסקס הכי טוב.  אתה יכול לשמוע משפטים כמו:

“שמע אחי, היה לי ריב גדול עם החברה שלי, אז אני חייב לישון בצהרים לקראת הפיוס.  והשני עונה לו: “אחי, לי היה ריב כל כך גדול, שהיום בלילה אני חייב להביא חבר”.

הספר מוקדש לאימי, שהולידה אותי

למשוש נפשי – שוש מגן פשוש, שהמציאה אותי והחליפה טיטול

ולדודתי מרים, שרשמה את הפטנט של קרול.

נ.ב (נזכרתי בסופר, של אבי סופר…צ’קים):

אחרי שתיארתי לשוש את הספר הייתי צריך להרגיע אותה, שהיא מתחלקת באשמה עם עוד כמה אנשים.  הסברתי לה, שהספר יהיה רב מכר –  “גם את התנ”ך לא קיבלו בהתחלה”.  אבל כלום לא עזר לי, מאז יחסינו עלו על סרטון (ווידאו).

אמרתי לשוש, שהומור זה מדע מדויק והיא סיפרה לי שהיתה בהרצאה על הומור.  ושאני שייך ל2% מהאוכלוסייה, שיכולים לייצר הומור.  רק היא יכולה לחזור מהרצאה כזאת עם הרבה סטטיסטיקות ובלי אף בדיחה.

נ.ב 2:

אם נהנית ספרי לחברותייך, אם לא נהנית ספרי לי.

כל שעלייך לעשות הוא לכתוב הוא:

עבור:  מושיקו מושון,

ראש ממשלת ישראל, כנסת נכבדה ורמת דרג, רח’ הזרג פינת הלחי השמאלית השניה.

*     “מושון – לא יחלק את ירושלים”.

**    למתן תרומות –  התקשרי לטלפון האדום: 056…

***  כדי להזים (מלה יפה) את השמועות אני מודה, שהתחלתי את דרכי הפוליטית

      במפלגתה של פנינה ועידו רוזנבלום לכאורה בע”מ.  התחלתי מלמטה (במחלקת הקרמים), אבל אט אט עליתי

      יותר גבוה ויותר גבוה.  את כל זה עשיתי כמוה – במו (מומו) ידיי (אתם רואים את הידיים האלה? –  אני לא רוצה להרחיב עליהם את הדיבור. ודי ליזיזה ברמיזה).

נ.ב 3:

תדעו בנות, כדאי לכן להצביע עבורי, כי אין לי מושג בביטחון.  אבל אני תמיד אהיה מוכן להסביר עוד פעם את החומר.  תזכרו רק, שבכל מחצית קדנציה יש מבחן אחד ובוחן פתע על ספר קריאה (שאני מודיע עליו חודש מראש).  חוץ מזה, אני גם מתחשב בהשתתפות בכיתה וביחס למורה (קראו על כך בהרחבה בספרי הבא: “עלייתו ונפילתו של המורה לספרות”).

חוץ מזה, אני עושה גם חוגי בית, למשל: היתה לי פעם מדיניות שכל בחורה רווקה בארץ מגיל עשרים, חייבת לצאת לפחות פעם אחת (ומקסימום פעמיים).  הייתי אוסף אותן מהבית וערב שלם משווק להן אישית את הספר שלי (לפעמים שיווק אגרסיבי).

נ.ב 4 :

אני מבקש לשים את הספר בשירותים, שם בטוח תקראו אותו.  דרך אגב (ודרך היד), בזמן האחרון יש לי רושם, שברמזורים החברות של אלה שנוהגים (אפליה) מסתכלות עליי.  אם הרושם שלי מוטעה, זה אומר שאני מסתכל רק על כאלה, שיש להם חבר.

נ.ב 5:

היה לי פעם חבר “עוו”ד” (הוא היה גם נגן עוד), שהלך לפסיכולוג והאישיות שלו ממש נמחקה.  הוא התחתן עם מי שהפסיכולוג אמר לו וממש אימץ את כל האישיות של הפסיכולוג.  היה לי עוד חבר – “כלכלן”, שגם לו קרה אותו הדבר, אבל במקרה שלו לא נגרם שום נזק, כי גם לפני זה לא היתה לו אישיות.

נ.ב 6:

בשבת הצטננתי.  פשוט יש לי חברה מרוקאית ואני מבית פולני.  אז בגלל כל המעברים האלה מקור לחום, מקור לחום –  נהייתי חולה.

משיחותי עם אנשים קשישים בגיל חמישים (לידיעתכם זה הגיל בו עובר משבר גיל הארבעים, כי מתחילים להבין שהאלטרנטיבה לחיים, היא גם לא משהו),  אני מתחיל לקבל רושם, שהפנטזיה הגברית היא להיות אלמן.  למשל: הספר שלי אמר לי (אני לא קרח, זאת פיאה ספורט), שחבר שלו החליף אישה בת חמישים בשתי נשים בנות עשרים וחמש.   זה נורא, זה אומר שבשלב מסוים כל גבר נשוי היה רוצה, שהאישה שלו אשכרה תמות.  זה פתרון אלגנטי –  אפשר להתחיל מחדש עם אישה צעירה, בלי רגשות אשם.

נ.ב 7:

כל הילדות, אמי היתה אומרת “אין לי זמן להתעסק בזה!”

שנים הטרידה אותי השאלה: במה היא היתה מתעסקת?

אתמול שאלתי את אימא שלי: “כשאני אתחתן איפה תגורו?”

אחר כך ספרתי לה, שהגעתי למסקנה שאני צריך להתחתן.  ניסחתי את זה בדרכי:   “כמה זמן נשאר לך?”

אני התכוונתי, שהגיע הזמן שהיא תהיה סבתא, אבל נראה לי שהיא נעלבה.

נ.ב 8:

אני לא שותה סוכרזית – משמינים מזה.  עובדה!  כל מי ששותה סוכרזית הוא שמן.

הערות שוליים:

 *  בן דוד שלי הגדיר את הספר כ: “שונה”, כ “חמוץ מתוק” כ”קריספי מלוח”.  והוסיף, שהוא לא קרא ספר כזה. רציתי

    פשוט, שתדעו את זה.

    הוא גם אמר, שהספר “עצוב לפרקים ומצחיק לפרקים”.  אני מסכים אתו לפרקים וחולק עליו בכותרות.

    הוא גם אמר, שבחורה בת 20 היא באותו שלב מנטאלי של בחור בן 50.

    אני לא מסכים אתו, אני חושב שהיא יותר בוגרת ממנו (כמעט יצאתי עם בחורה

    בת 50, אבל אימא יש רק אחת).

** כשסיימתי לכתוב את הספר אמרה לי סימה (המורה למוסיקה), שהיא מקווה

    שאמצא ביית חם לספר, או לי… לאחר פירסום הספר.

    כשסיימתי לקרא את הספר קיוויתי, שלא אמצא את עצמי בלי עבודה.

נ.ב 8א:

אין נ.ב 8א.

מעשה שהיה כך היה, או: יום אחד היה לילה:

אחי אמר לי, שהוא עובד עם איזה סטנדפיסט אחד (כנראה אפס, לפחות לדעתי), על סיפור קומיקס משותף.  כלומר, אחי מצייר את הציורים לקומיקס והסטנדפיסט (המוצץ, לדעתי), גונב לו את הרעיונות (לפחות לדעתי).

אחי סיפר לי את זה כי חשב, שזה ירגיז אותי וייתן לי מוטיבציה להמשיך לעבוד אתו על הסיפור “הגמל והקש ששבר אותו.”  התחלנו לעבוד על הסיפור הזה לפני שנה בדיוק.  אני יודע, כי זה היה במילואים הקודמים של אחי ועכשיו הוא יוצא עוד פעם למילואים, הוא בחמישה אחוז, שעושים מילואים (פראיירים לא מתים – הלוואי).

לפני שאני ממשיך, אני חייב להגיד לכם שאחי הוא אישיות דגולה.  יש לי כמה דוגמאות לזה:

יום אחד הוא הלך לסרט בבית תרבות לצעירים וחזר מה זה מבסוט.  הוא סיפר לי, שזה היה על “גודזילה נגד גונזילה”, אתם קולטים?  סרט עם בובות מפלסטלינה.  כבר אז הוא קלט את הפוטנציאל.  הוא היה כולה בן 8.

או למשל, הוא הדביק על החלון בחדר תמונה קטנה של שחקן עם גבות מצחיקות, הוא נדלק על הגבות של ג’ק  ניקולסון, עוד לפני שידעו מי הוא.

יום אחד הוא מתחיל לדבר על שחקן כדור סל אחד, שקולע עם הלשון בחוץ ומתעקש לתלות מעל המיטה פוסטר שלו, שהזמין ליומולדת.  זה היה בשנה הראשונה שג’ורדן עלה המכללות.  אחי היה אז בן 10.

יש לו גם כשרון לקולנוע.  הוא ראה בקולנוע “עמל”, סרט על נהג מונית.  תחשבו, מה יכול להיות מעניין בסרט כזה?  לא עזר לו כלום, אני לא השתכנעתי ללכת לראות את הגדול  מכולם:

רוברט  – דה נירו.

נ.ב נוסף: אם אתם מתרגמים את השם הזה מאיטלקית, תקבלו את המשפט המסכם:

בקיצור – זה אחי.

חוץ מזה, אחי הוא גם ממציא עלילות אדיר.  הוא היה מספר לי כל לילה לפני השנה על צמד החברים  “חבר וקאמל”.  תמיד כשהיה מגיע תורי לספר הייתי נרדם, בגלל זה לאחי יש כשרון ספרותי יותר מפותח משלי.

אחי סיפר לי שהסטנדפיסט (הטכנוקרט, לדעתי), תמיד מתחיל מדף חלק ולכן גם אני חייב לעשות את זה.  אבל משהו בי לא נתן לי לעשות זאת.  וכך מצאתי את עצמי יושב בשעת לילה מאוחרת, מתחת למזגן וקורא מחדש את סיפורי הישנים.  כשסיימתי את הקריאה ידעתי, שלא אוכל לבגוד בהם.  והחלטתי להחיות אותם.  להפוך אותם לרומן.

הקשיבו

הקשיבו

אני מתחיל לספר את המעשייה (או בתרגום לערבית – “המייסע”) 

לא לפצח גרעינים

                       ולא לגלגל

                                    בקבוקים!

הכל התחיל בפסח לפני שנתיים..בקולנוע ע”ש עמל.

כתבתי ללא הפסקה, ישנתי כשעתיים בלילה והגעתי בדיוק לקו התפר שבין הגוף לנפש.  הנפש רצתה להמשיך אך הגוף היה מותש, כמו בלילה ההוא, שבו ביליתי עם משלחת המתעמלות משוודיה.

לילה אחד, אחרי יום כתיבה מתיש, התעוררתי בשלוש לפנות בוקר.  הרגשתי שמישהו נמצא בבית, אבל זה לא היה מפחיד.  ידעתי מי זה עוד לפני שפתחתי את הדלת ונכנסתי למטבח.  שם בפינה ליד השולחן, עטוף במעיל כחול ישב איש ממוצע קומה, בעל חזות צעירה.  בכף ידו הגדולה אחז סיגריה חצי כבויה.  עיניו הטובות נחו עלי.

“בוקר טוב ג’ינג’י, כמה זמן אתה ישן?  תקום כבר ותכתוב את הסיפור!” אמר.  שפשפתי את עיני והתמתחתי “בחייך רבין, תן לעשות קפה להתעורר, אני גמור”.  הוא הביט בי וזע באי נוחות בכיסאו “תפסיק לבלבל את המוח, ותתחיל להזיז את התחת שלך”.  הוא דיבר בקשיחות אבל לא פחדתי, הוא השרה עלי ביטחון וגם ראיתי את החיוך, שמעבר למילים.  הוא קם והתחיל להסתובב בבית: “תגיד לי מה זה כל התמונות האלה, היית בחוץ לארץ?” – “לא”, מיהרתי לתקן אותו “זה לא שלי זה של השותפה שלי, גבי, היא מטיילת בעולם.”

נכנסתי לחדר והתנעתי את המחשב; רבין עמד בפתח הדלת והביט בי בעיניים חמות ועייפות.

חשתי בנוכחותו, נמלאתי כוח וכתבתי בלי להרים את הראש.  ידעתי שעם שחר יעלם.  ואכן כאשר הסתיים הסיפור ועלתה השמש הוא כבר לא היה שם ויותר לא בא.

כעת אספר לכם/ן את הסיפור שכתבתי בהשראתו של רבין (אני כותב “לכם/ן”, אחרי שמנהלת בית הספר כיסחה לי את הצורה, בעקבות מכתב שכתבתי בלשון זכר בלבד.  היא לא יודעת שאני פמיניסט.  היא חשבה שאני כותב רק לבנים. אני פמיניסט אמיתי, באמת!  אני באמת חושב שלנשים יש זכות לסבול בדיוק כמו לגברים, אם לא יותר.  חוץ מזה, אומרים שהפמיניסטיות שוטפות הכי טוב את הבית.  אני מכיר משהיא פמיניסטית שאף פעם לא מבשלת; היא רק מחממת, אבל היא מוצצת שאפשר למות.  תדעו בנות, גבר לעולם לא יבין אישה עד שהוא לא יאלץ ללדת כדור סל, לחרבן מטריה,  או ללכת עם כנפי טייס – כשכולם מסתכלים לו על החזה.

לעומת זאת, יש לי הוכחה שגברים יותר חכמים מנשים.  תראו עם מי אישה מתחתנת – כולה עם גבר.  אבל גבר – הוא לא פראייר; הוא מתחתן עם אישה.

נ.ב 9:

אני פותח סוגריים כי אין לי משהו אחר לפתוח. לא סתאאאאאאאאאם התלוצצתי, פשוט העירו לי פעם שאני לא מובן.  גם העירו לי שאני קופץ מעניין לעניין, שאני אסוציאטיבי, שאני כאריזמתי, שאני שיגעון במיטה ובכלל בקצב ההערות הזה אני לא מבין למה אני עושה ביד כל כך הרבה.

נראה לי שאם אני פותח ככה סיפור, אין לי סיכוי לפתוח שום דבר אחר.

עם יד על הלב ועל הביצים, יש רק דבר אחד, שהוא יותר גרוע מנשים וזה – גברים. 

 יש זכרים שטוענים, שכל תפקידן של הנשים, הוא לסחוב להם את ההנאות.  הם נקראים: “דון ז’ואנים”.  הם כל כך טיפשים, עד שהם חושבים, שהם הכניסו את האישה למיטה.  הם לא יודעים, שאם אתה נמצא בסיטואציה רומנטית עם בחורה, בחדר חשוך עם מוסיקה ברקע ובקבוק יין, אז היא את החצי שלה כבר עשתה.

אבל בנים, אתם יכולים להשתחרר, לנשום עמוק, אתם איתי.  פה אתם בטוחים.  אם תישארו לידי, אף אחת לא תעשה לכם כלום – ואני מתכוון כלום.

לעומת זאת, ממני לא תקבלו את מה שאתם מקבלים מהאישה בבית.  אני לא אצעק עליכם, לא אשפיט אתכם ולא אדבר אתכם בטון הדק והציני הזה.  הטון הזה (בלוויית הפקודה – “ארצה”), הוא הסיבה, שבגללה גברים מצייתים לנשים.

זכרו, שאחרי כל גבר מצליח עומדת אישה ואחרי כל אישה מצליחה עומד גבר, שעומד לו.  מידע זה מבוסס על מחקר, שנערך על מדגם של 500 נשים מאוכלוסיית ישראל הבוגרת + שתי נרקומניות פריג’ידיות מחו”ל  (אני מתכוון לחולון.  אל תישכחו אני מורה, לחו”ל אין לי כסף להגיע).  מסקנות המחקר הן ברמת מובהקות של פי כוס אמק – קטן מאפס נקודה חמש (אני אוהב סטטיסטיקה).

קראתי, שהסיבה לכך שנשים מדברות יותר מגברים היא, שהן פשוט –

מסוגלות!

באמת, יש מרכז כזה במוח, שמפותח יותר אצל נשים; ואצל גברים לעומת זאת, הוא פשוט –

לא קיים (סתאאאאאאם).  הוא פשוט קטן יותר.  דרך אגב, בנות, לא להגיד את המילה “קטן” ליד בנים.  במקום זה, רצוי להשתמש במילים כמו: רחב, חזק, ענק, כמו של “כושי”, ותראו איך היחסים משתפרים פלאים.

באמת נשים, אני פונה להגיון התלמודי שלכן.  למה אתן לא לוקחות את העניינים לידיים?  אתן הרי האשפיות של המילה (ראה ערך: “התחכמויות”).

אתן הרי מופקדת על כלי הנשק ההרסני ביותר בעולם – זה שלא בוחל בשום אמצעי (והרי ידוע שהמטרה מקדשת את אמצעי המניעה).  כוונתי ליצור “עוקר הכיורים,” הידוע בשמו הספרותי  “הישראלי המכוער.”  כמה יפה זה מצלצל בטורקית (דורון נשר בטח היה משמיע את זה עוד פעם).

באמת, אני חושב שהנהג הישראלי הוא היחידי, שרואה הולך רגל על מעבר חציה –

ומאיץ.

בקיצור, אם ירדתן לסוף דעתי (אם אתן יורדות), אז ברור לכן שבדיוק כמו שבמשחק מחשב יש מציאות וירטואלית, הנשלטת על ידי ה”סטיק,” באותו האופן הגברים הם מציאות וירטואלית, הנשלטת על ידי ה”סטיק” שלהם.  ה”סטיק” הזה, הגה המטוס הזקור הזה, שמכתיב לגבר את סדר היום.

כל גבר ישר (הרי אנחנו במציאות וירטואלית), יודה שעד שהוא מאונן, מעניין אותו רק דבר אחד ואחרי שהוא מתפרק מדאיג אותו רק דבר אחד (ראה ערך “ויאגרה”).  אצל נשים זה אותו הדבר, רק להפך.

סגור סוגריים).

על מקרה אחד כזה, שבו היה עדיף לאונן – אספר לכם/ן כעת.  לפני שאתחיל לספר, ברצוני לציין כי כתבתי את הסיפור הזה (כמו את כל סיפורי ושירי) למגירה.  כפי שוודאי ברור לכם/ן אני מאוד ידוע בבניין שלי.  לא מזמן ועד הבית רכש את זכויות היוצרים של כל כתביי ואני במגעים אינטימיים עם הדיירות מכניסה ב’ לגבי זכויות ההסרטה וההפצה של האוטוביוגרפיה.  שם אני חושף קטעים שלמים מחייו של חיים (אב הבית בתיכון שלי ואלוף העולם בקפיצה לעומק), שמוצפנים תחת שם הקוד משה (עוזר אב הבית ובפועל מרגל סובייטי). משה הוצנח בטעות במיתלה.  הוא שיכפל כבשה תחת אש (לטענתו היא נכנסה לג’קוזי מיוזמתה, דהינו ביצע: “בעילת כיבשה בהסכמה”).  לאחר הקרב קיבל צל”ש ונשלח בשליחות חשאית למכולת להביא מרלבורו לייט (או קנט ארוך – הדעות חלוקות בנושא), מאז נעלמו עקבותיו.  דרך אגב (ודרך היד ), יודעי דבר יודעים לספר וגם לשיר, אבל הם מעדיפים – שלא.

ובכן, הסיפור שכתבתי בהשראתו של רבין, נקרא בשם המחשמל והאטרקטיבי: “9.90”

המבקרים גמרו עליו – את ההלל:

“רק אתה קורא לזה ספר”, נחום תקום ראש עיר מיל’.

“הדבר היחיד שחסר בו, הוא גפרור. לשרוף אותו”, איגוד הפירומאנים, הפריג’ידיות, הסופריג’יסטיות.

“גנבה ספרותית של סופר גנוב”, פירומן בעילום שן.

“הטיוטה הזו אינה ראויה למאכל אדם”, השף שפיפון ע”ש ואזיר בעל הויזה מאיביזה.

“מי שמו”? סמי וסוסו בסוסיתה.

“איך הספר הזה ניכתב ויותר מכל – למה?”, חברי עמותת למה זה מגיע לי, אגודת האגודה. מלכ”ר פולניה בע”ם ניכחד, שעפ”י החוק הפולני התאבד ולא הוכחד בנוהל שכן.

“תדע כל אם עיבריה, שהפקירה את גורל בניה בידי סופרים הראוייך לכ”ח”, נאמני להבת הר הבית, זובחי המקדש פינת אחיזבל 3ב’, ע”ש דורית.