שני מטר של כאב

ג’ני הג’ירפה הסתובבה בספארי זקופה והדורה.

טובים היו חייה של ג’ני.

היה לה שפע של מזון טרי על העצים,

ילדים העריצו אותה,

והיא ראתה למרחוק, גם בלי משקפת.

דבר אחד העיב על אושרה.

היא לא הבינה למה דווקא ג’ורג’ האריה הוא מלך החיות.

למה הוא ולא היא.

הוא בכלל לא גבוה, אוכל נבלות, ומפחיד ילדים.

יום אחד ניסתה ג’ני להגיע לעלים הכי גבוהים של העץ,

וניתפס לה הצוואר.

“אוי אימא”לה,” היא קראה “כואב לי נורא.”

למזלה הפיזיותרפיסטית, זיווה הזברה, הייתה בסביבה.

“מה כואב?”  שאלה זיווה.

“הצוואר כואב מהכתפיים עד הראש.”

“חתיכת כאב.”

“שני מטר של כאב.”

“עיסוי טוב יעזור,” הרגיעה זיווה.

“את צריכה להתכופף, יקירה.”

“כואב לי, כואב נורא.”

“אם את לא מתכופפת, אני הולכת.”

“בסדר, רק שלא יכאב.”

ג’ני הג’ירפה, חרקה שיניים, כופפה ברכיים ונשכבה על האדמה.

“אני מצטערת, העיסוי קצת יכאב. את צריכה להיות אמיצה.”

“אני אשתדל,” יבבה ג’ני.

“תתאזרי בסבלנות. עיסוי צוואר ג’ירף לוקח לפחות שעתיים.”

 ג’ני לא הצליחה לעצור את דמעותיה.

תחילה עיסתה  זיווה את השרירים בעדינות. אחר כך בכל הכוח.

“את חונקת אותי,” התייפחה ג’ני. “זה נורא כואב.”

“זה כאב בריא, יקירה. כואב היום, כדי שלא יכאב מחר.”

העיסוי הסתיים, וזיווה מיהרה למטופל הבא.

ג’ני נשארה שרועה  לבדה על האדמה, כאובה ועצובה.

אף חיה לא באה לבקר, אף אחת לא הביאה צרור עלים טריים.

קולות מוזרים הפרו לפתע את דממת הלילה.

תנים, עטלפים ובעלי כנף התארגנו כמדי ערב לקונצרט.

עולם קסום של צלילים שטף את הספארי.

גחליליות צבעוניות נצנצו בחשכה, קורצות לכוכבים.

אף אחד לא סיפר לג’ני, שמדי לילה

מתקיים בספארי מופע רב-חושי.

צביטה בלב.

ג’ורג’ האריה, בטח, לא מפסיד אף מופע.

בבוקר התעוררה ג’ני רעבה.

מאז אתמול לא הכניסה אפילו עלה אחד לפיה.

“רעב הוא סימן טוב” אמרה זיווה, שבאה לביקור חולים.

ג’ני רצתה לספר לה, שהייתה לבד כל הלילה.

רצתה לספר  על הקונצרט הלילי, אבל התביישה.

היא רצתה גם לברר, אם כל החיות חוץ ממנה,

נהנות ממופע רב חושי כל לילה.

היא לא העזה.

החלטה גמלה בליבה. מהיום והלאה

תתייצב כל יום לקונצרט הלילי,

גם אם תצטרך להתכופף.