הזמנה למסיבה

כל בוקר בדקה מלי הנמלה את תיבת הדואר.

כל בוקר חזרה בידיים ריקות.

כל בוקר חשבה “אולי מחר”.

באחד ה”מחרים” מצאה מלי מכתב בתיבה.

בידיים רועדות פתחה את המעטפה וקראה:

אל: מלי הנמלה

מאת: פזית החיפושית

הנידון: הזמנה למסיבת ראש השנה.

מלי שפשפה את עיניה, וקראה שוב.

לא. היא איננה טועה.

היא מלי הקטנה,

תשתתף במסיבת ראש השנה.

היא ולא אף נמלה אחרת.

“יש להגיע בלבוש חגיגי.”

כך כתוב בהזמנה.

ועוד כתוב, שפזית החיפושית תבוא איתה,

כדי שלא תלך לאיבוד ביער.

מיהרה מלי לארון הבגדים.

במדף התחתון מצאה שמלה,

שניראתה לה חגיגית במיוחד.

התייצבה מול המראה ואמרה:

“אני בהחלט הדורה.”

“כן” חייכה המראה,

“את בהחלט הדורה.”

כעבור שבועיים נשמעו נקישות קלות בדלת.

לבושה ומאופרת, קידמה מלי את פני חברתה.

“ככה את הולכת למסיבה?”שאלה.

“מצטערת”, השיבה פזית,

“השמלה משנה שעברה נקרעה,

ולא הספקתי לקנות חדשה.”

“לא נורא, גם ככה את יפה,” מלמלה הנמלה.

קונצרט של שאגות,

יללות,

קירקורים

ונהמות,

קידמו את פני החברות.

מלי התבוננה סביב סביב.

אף חיה לא התגנדרה.

אף אחת לא התאפרה.

הסמיקה הנמלה וגימגמה:

“ככה נראית מסיבבבת ראש השנננה?”

אף אחד לא ענה.

החיפושית נעלמה,

הטווס פרש זנב,

האריה שאג,

והקוף צחק.

דבי הדבורה זמזמה באוזנה:

“גם אם תלבשי שמלה הדורה,

תמיד תישארי נמלה קטנה.”

מלי  עצמה את עיניה והתכווצה.

מכל עבר שמעה:

“נמלה קטנה,

נמלה קטנה,

תמיד ולעולם נמלה קטנה.

עם שמלה או בלי שמלה,

נמלה קטנה.”

דמעות מלוחות זלגו על לחייה של מלי.

זלגו והרטיבו את השמלה היפה.

זלגו וזלגו עד שנגמרו.

בעיניים אדומות הסתכלה הנמלה

למעלה, למטה ולצדדים.

פזית החיפושית נעלמה.

גם כן חברה,

וגם כן מסיבה.

מלי הנמלה הזדקפה.

זרקה את השמלה.

מחקה את האיפור.

וחזרה לביתה.

כעבור שנה, שבועיים לפני ראש השנה,

מצא טוש טוש היתוש

מכתב בתיבת הדואר.

בידיים רועדות הוא פתח את המעטפה וקרא:

אל: טוש טוש היתוש

מאת: מלי הנמלה

הנידון: הזמנה למסיבת ראש השנה.