הכי שלי בעולם

המוצץ  הירוק של נומי נעלם.

נומי חיפשה אותו במיטה,

מתחת לכרית הרקומה,

ועל הריצפה.

“איפה המוצץ הירוק שלי?”

“איכס. את מחפשת את הדבר הדביק הזה?”

שאלה האחות הגדולה.

“יש לו טעם נפלא.” לחשה הקטנה.

“גם לסוכריה יש טעם נפלא.”

אמרה הגדולה והסתלקה.

יצאה נומי מהבית,

והסתכלה מתחת למדרגות.

“מה את מחפשת?” שאל גילי השכן.

“את המוצץ הירוק שלי.”

“למה את צריכה מוצץ?”

“כי הוא מתוק כמו סוכריה,

ומשמח אותי כשאני עצובה.”

“שחקי איתי, ולא תהיי עצובה.”

המשיכה נומי ללכת,

המשיכה  נומי לחפש,

אבל אין מוצץ.

פגשה נומי את אבא על המדרכה.

“מה את מחפשת, בת שלי?”

“המוצץ הירוק שלי נעלם.”

“נקנה לך מוצץ חדש.”

“אני לא רוצה מוצץ חדש.

רק את הירוק אני רוצה,

כי הוא מתוק כמו סוכריה,

ומשמח אותי כשאני עצובה,

והוא הכי שלי בעולם.”

“אל תתרחקי” אמר אבא.

המשיכה נומי ללכת.

המשיכה נומי לחפש.

אבל אין מוצץ.

אימא חיפשה את נומי שעה ארוכה.

חיפשה וחיפשה ולא מצאה.

שאלה את האחות הגדולה,

שאלה את גילי השכן,

שאלה את אבא.

אף אחד לא ידע לאן נומי הלכה.

צלצלה אימא למשטרה,

וביקשה עזרה.

תוך זמן קצר שמעו תושבי השכונה

את הכרוז המשטרתי:

“הקשיבו, הקשיבו,

ילדה בת שלוש וחצי, ששמה נומי

יצאה מביתה לפני שעתיים,

ולא חזרה.

מי שראה, או מי ששמע

מתבקש להתקשר מיד למשטרה.”

בקצה השכונה, ליד הכביש הראשי,

ראתה אימא שמלה אדומה

צועדת  לאט על השביל.

“שוטר עצור! זאת נומי שלי”.

“לאן הלכת?” חקר השוטר.

“חיפשתי את המוצץ שלי.”

מיהרה אימא, ועטפה בזרועותיה

את ילדתה האובדת.

“בואי אלי ילדה מתוקה שלי,

 בואי ילדה שמשמחת אותי כשאני עצובה,

בואי ילדה, שהיא הכי שלי בעולם.”