האודישן הגרוע שלי

זה היה ב-1975.

למדתי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, וחקרתי חיידק בשם Micrococcus lysodeikticus, אך המחקר שלי לא התקדם לשום מקום.

בייאושי, ביקשתי לברוח לאהבתי הראשונה. המוזיקה.

כילד למדתי לנגן על פסנתר מוסיקה קלאסית, ובאוניברסיטה, באקדמיה למוזיקה לקחתי כמה קורסים של מוזיקת ג’אז, שאותם העביר הפרופסור צבי קרן.

באחד הימים ראיתי מודעה שמיד קיוויתי שתשנה את חיי. הפקה של מחזמר חיפשה פסנתרן מלווה. הגשתי בקשה. התאמנתי. טיפחתי תקוות וחלומות.

ואז הגיע יום האודישן שלי.

את האודישן ערך מתי כספי.

אמנם, מבוגר ממני בשנתיים בלבד, אבל הוא כבר היה זמר מפורסם מאוד בארץ ונחשב לגאון מוזיקלי.

התרגשתי.

מאוד.

חשבתי שייתן לי תווים. אבל במקום זה, הוא הניח את ידיו הענקיות על הפסנתר וניגן במקצב לטיני.

“חזור על הקצב הזה”, הוא פקד.

ניסיתי שוב ושוב, לנגן לפי המקצב – אבל לא הצלחתי. הוא הדגים לי שוב כיצד לנגן, ושוב לא הצלחתי.

היה ברור שאני נתפס בעיניו ככישלון מוזיקלי.

אני זוכר שאמרתי לו שאם ייתן לי תווים אוכל לקרוא אותם.

הוא הביט בי (בהתנשאות, כמיטב זכרוני) ואמר:

“אני אצור אתך קשר”.

ועד היום הוא לא התקשר.