Nina Ballerina

מאז שהייתה היפה קטנה, נינה חלמה להיות בלרינה.

היא נהגה לעמוד שעות מול המראה ולהתאמן בתנועות ריקוד אלגנטיות.

כשנינה עלתה לכיתה ג׳, אמא רשמה אותה לחוג בלט.

לפני השיעור הראשון נינה לא עצמה עין במשך כל הלילה וחלמה שהיא רוקדת, מקפצת ומסתובבת סחור סחור.

כשנכנסה לראשונה לכיתת הבלט, לא הייתה תלמידה נרגשת יותר מנינה. היא לבשה את חצאית הטוטו החדשה שאמא קנתה לה, שרכה את הנעליים וצייתה בשמחה למורה שאמרה ״התחלנה לרקוד, בלרינות יקרות״.

גו זקוף, עמידה מספר שתיים

ידיים מעוגלות למעלה, פלייה

פוינט, פירואט

ו…

טראח!!!

רגליה המגושמות כשלו בצעדי הריקוד הקלילים ונינה נפלה בקול חזק.

כל הבנות בשיעור לא התאפקו וצחקו למראה ההיפה הגדולה בחצאית הורודה הקטנה על רצפת העץ.

״בלט זה לא בשבילך״, הן אמרו לה. ״אין אף היפה שהיא בלרינה! לכי חפשי לך חוג אחר״.

דמעות עלו בעיניה של נינה – מכאב הנפילה, אך בעיקר מהעלבון.

הבלרינה המתחילה נשמה עמוק, ספרה ״אחת, שתיים, שלוש״, קמה על רגליה ויישרה את החצאית.

כל הנוכחים בחדר היו בטוחים שהיא עומדת לפרוש מהחוג, אבל אז…

להפתעת כולם, נינה התחילה לרקוד.

היא נענעה את ידיה באוויר, דילגה בחדר מקצה לקצה, קפצה באוויר וסיימה בשפגט רחב.

אלה לא היו צעדי בלט קלאסיים, אבל זה היה נפלא וכולם מחאו לה כפיים בהתלהבות!

״וואוו, מה זה היה?״, קראה המורה בתמיהה.

״זה הריקוד שלי״, ענתה נינה בחיוך בוטח ומנצח. ״קראתי לו היפ-הופ״.