Solar system

השמש היא כוכב במרכז מערכת השמש, וכוכב הסדרה הראשית מסוג G. השמש נמצאת בבועה המקומית על זרוע אוריון שבשביל החלב.

כדור הארץ וגופים נוספים (הכוללים כוכבי לכת, כוכבי לכת ננסיים, כוכבי לכת מינורים, אסטרואידים, שביטים ואבק בין-כוכבי) חגים סביב השמש במסלול קבוע עקב כוח המשיכה שלה.

מסת השמש היא 99.86% מכלל המסה הידועה של מערכת השמש, והשפעתה על הגופים השונים בה רבה מאוד. כוח המשיכה הרב של השמש מושך חומר פנימה, ואילו רוח השמש שנפלטת כתוצאה מהפעילות התרמו-גרעינית דוחפת את אותם הגופים החוצה.

הגופים הגדולים (כוכבי הלכת) במערכת השמש מצויים במסלולי סיבוב יציבים סביב השמש, כאשר כוח הכבידה של השמש הוא הכוח המחזיק אותם במסלול, ומונע מהם לברוח לחלל הרחוק. מסלולי הגופים נקבעים על ידי האינטראקציה הכבידתית בין כל הגופים במערכת השמש, אם כי השמש עצמה היא הגורם הדומיננטי, ובקירוב ראשון המסלולים הם מסלולים אליפטיים קפלריאניים. ישנה השערה לפיה כוכב לכת X, אשר מיקומו נחזה בשנת 2016, הטה את השמש^[1].
יתרה מזאת, האנרגיה של קרינת השמש תומכת בכל החיים בכדור הארץ ומניעה את האקלים ומזג האוויר הגלובלי.

השמש ידועה גם בשם “חמה”, ולעתים מכונה בשם הלטיני סוֹל (Sol) או בשם היווני הֶלְיוֹס (Helios). במיתולוגיה הכנענית קרויה אלת השמש “שפש” או “שמש”.

הסמל האסטרולוגי והאסטרונומי של השמש מורכב מעיגול שבמרכזו נקודה: . על אף שנראה שהסמל מציין את מיקום השמש במרכז מערכת השמש, הוא קדם לתפיסה ההליוצנטרי

היסטוריה של השמש

לאורך ההיסטוריה האנושית, ראו תרבויות שונות בשמש גוף מקודש. היסטוריונים למדו מהספרות ומהמיתולוגיות השונות כי עמים סגדו לשמש והאנישו אותה בדמות אלי שמש שונים. פעמים רבות ייחסו תרבויות שונות יכולות וכוחות גדולים יותר לאלי השמש שלהם ביחס לשאר האלים.

כמעט בכל תרבות ניתן למצוא אל שמש: בהינדואיזם מתוארת השמש בצורה הנראית של אלוהים שאותה יכולים לראות הכול מדי יום ביומו וסוריא הייתה אלת השמש הראשית. בתרבות הכנענית השמש הייתה אלה ששמה היה שפש או שמש, וכינויה היה “מנורת האלים”. במיתולוגיה מצרית אל השמש היה רע. אמונה רווחת הייתה כי האל שט בסירת השמש, ובלילה הוא עובר בשאול, מתחת לפני הקרקע או במנהרה תת-קרקעית. בפירמידות שונות נמצאו סירות שמש שמטרתן הייתה להשיט את נשמתו של הנפטר לעבר השמש אל חיי נצח. גם תרבויות עתיקות באמריקה, כדוגמת בתרבות האינקה ותרבות האצטקים סגדו לשמש ולאלים שלה.

במספר שפות נקרא יום ראשון מילולית “יום-השמש” (כגון, אנגלית: Sunday, גרמנית: Sonntag, דנית:Søndag).

יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התורה השמש נבראה ביום הרביעי של ששת ימי הבריאה. היהדות אוסרת על כל אמונה בשמש כאל ועל פולחן אליה. ישנה הלכה יהודית קדומה המכונה ברכת החמה, בה מודים ומשבחים את האל על בריאת השמש וקיומה. הברכה נאמרת בכל תחילת מחזור של 28 שנים בה השמש מגיעה לנקודת התחלתה כפי שהייתה בשעת בריאתה באותו יום בשבוע (רביעי) ובאותו זמן ביום (הרבע הראשון של היום). הלוח העברי מבוסס בעיקרו על פי מחזוריות של היראות הלבנה תוך כדי תיאום לשנה השמשית. מדי כשנתיים או שלש שנים, על פי מחזוריות קבועה, מוסיפים חודש (אדר) לשנה, הנקרא עיבור השנה כדי לתאם את שנת החמה עם ספירת חודשי הלבנה, כך שהחג פסח יישמר בעונת האביב, כמו שכתוב בפסוק “שמור את חודש האביב”.

יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופות מאוחרות המשיכו גם היוונים בהאנשת השמש במיתולוגיה שלהם והאל הליוס אשר רכב על כרכרת אש בשמים, היה יוצר את היום, ואז רוכב למחילה תת-קרקעית ובכך יוצר את הלילה. בשלבים מאוחרים היה אפולו אל השמש הראשי של היוונים.

איך נוצרה השמש

מאפייני הכוכב

חוקרת השמש

יוליסס היא גשושית לחקר השמש שנבנתה על ידי סוכנות החלל האירופית ושוגרה באמצעות מעבורת החלל דיסקברי (משימה STS-41) ב-6 באוקטובר 1990 בשעה 11:47:15. התכנון המקורי היה לשגר את הגשושית ב-1986 עם מעבורת החלל צ’לנג’ר, תוכנית שלא יצאה לפועל עקב אבדנה של המעבורת בהתפוצצות בעת המראתה. משקלה בעת ההמראה היה כ־370 ק”ג, כולל 33.5 ק”ג הידראזין (עבור כיוונון עדין של הגשושית). יוליסס נועדה להקיף את הקטבים של השמש. לשם הגעה ליעדה נעזרה ב-8 בפברואר 1992 בכח המשיכה של צדק. אל האזור שמעל קוטב השמש הגיעה ב-13 בספטמבר 1994. בספטמבר 2005 הגיעה לנקודה הקרובה ביותר אל פני השמש, ואל הקוטב הדרומי ב-27 בנובמבר 2000.

במהלך 2008 איבדה את כוחה וה-30 ביוני 2009 היה היום האחרון בו פעלה הגשושית.