הסיפור הזה התרחש לפני הרבה שנים, כשהייתי ילד בבית הספר היסודי. היינו עניים, חבריי היו עניים ואפילו המורים היו עניים. אל בית הספר היינו הולכים ברגל, גם בימי גשם וקור מקפיא. לפעמים ילדים חלו מאוד ונדרשו לאשפוז ממושך בביה”ח.

ולמרות המחסור, אמי הייתה שולחת אותי מדי בוקר לבית הספר עם פינוק מיוחד –  קובית שוקולד. אני עדיין זוכר הטעם של השוקולד. הייתי מתענג על כל קובייה.

לא קשה, אם כך, להבין עד כמה הופתעתי כשבוקר אחד גיליתי שהקובייה אחת חסרה. האם אכלתי אותה בלי להרגיש? אבל ביום שלמחרת – שוב חסרה קובייה. וכך גם ביום שאחרי.

בחצר המשחקים שמעתי את סו מתלוננת שמישהו לקח לה וופל מקופסת האוכל. עד מהרה הפך העניין למגפה של ממש. יש גנב שוקולד בכיתה שלנו! כולנו חשדנו בבילי, כמובן. בילי היה הנער שכולנו שנאנו. הוא משוגע על שוקולד, אבל הוא מאושפז בבית חולים, חולה בדלקת ריאות. אז מי זה יכול להיות?

בחצר המשחקים ניצב עץ שצמרתו הגבוהה אפשרה תצפית נהדרת היישר אל תוך הכיתה. במהלך ההפסקה, ערכנו משמרות תצפית מהעץ, בניסיון לתפוס את העבריין על חם. ודי מהר הצלחנו.

הגברת ווילובי? המורה שלנו? כיצד יתכן? כן. זו ללא ספק היא. פותחת את תיקי האוכל שלנו ומוציאה משם שוקולדים וביסקוויטים, ומחביאה אותם במגירת השולחן של המורה. ראינו אותה במו עינינו.

המנהל נדהם למשמע הסיפור. בתחילה, כמובן, הוא לא האמין. אבל כשביקש מהגברת ווילובי לפתוח את המגרה, אי-אפשר היה להתעלם מהעדויות המפלילות. שכללו גם את אחת מקוביות השוקולד שלי!!

מעולם לא ראינו יותר את הגברת ווילובי. בשבוע שעבר, פגשתי את בילי בפגישת מחזור של בית הספר שלנו. שאלתי אותו אם הוא עדיין אוהב שוקולד.

 “איזו שאלה”, ענה, “לעולם לא אשכח את המורה הנפלאה שלנו, הגברת ווילובי. זוכר שהייתי חולה מאוד בדלקת ריאות וכמעט מתתי? מדי ערב היא הייתה באה לבקר אותי בבית החולים, ומביאה אתה שקית של שוקולדים, ממתקים וביסקוויטים שילדי הכיתה שלחו. המחווה המקסימה הזו היא מה שעזר לי להבריא ולשוב לחיים. יש לך מושג למה היא נעלמה?”

שאלות להערכה עצמית:

1. האם היה מוצדק לדעתכם לפטר את גברת ווילובי?

2. האם לדעתכם היא הייתה צריכה לבקש מהילדים לאסוף ממתקים לבילי? מדוע, אם כך, לא?

3. האם לדעתכם הילדים היו צריכים להתעמת עם המורה, במקום לרוץ לדבר עם המנהל?

4. אם הייתם במקום המספר, כיצד הייתם מרגישים כשבילי גולל את הסיפור שלו?

5. מה לדעתכם קרה למורה אחרי שעזבה?

אני מקדיש את הספר הזה לזכרו של אחד האנשים המצחיקים ביותר בעולם, השחקן ג’ין וויילדר.