ג’ים מוריסון – מלך הלטאה

“Indians scattered on dawn’s highway bleeding. Ghosts crowd the young child’s fragile egg-shell mind”

כך מתאר ג’ים מוריסון, סולן להקת The Doors, את האירוע הטראומטי אשר חווה בילדותו. בנסיעה מדברית יחד עם משפחתו, ראה ג’ים, בן 4 בלבד, מחזה מחריד.  תאונת דרכים קשה הותירה פועלים ילידים-אמריקאים מהשבט המקומי פצועים, מדממים וגוססים על הכביש. אביו ג’ורג’ ניגש לסייע לנפגעים. ג’ים הקטן ראה במו עיניו את המתרחש ופרץ בבכי נורא. הוא לא פסק גם שעות רבות לאחר שהתרחקו מזירת התאונה. בהקלטותיו העיד כי זו הייתה הפעם הראשונה בה טעם פחד, וכי נשמת אחד הפצועים שמת, המנהיג, השאמאן – חדרה לגופו.

ג’יימס דאגלס מוריסון נולד בפלורידה ב-1943 לקלרה וג’ורג’, קצין בכיר בצי האמריקאי. בדומה למשפחות ‘צבאיות’ רבות, משפחת מוריסון נדדה בין ערים רבות, בהתאם לאזור הצבת האב. בילדותו, מוריסון לא צבר חברים רבים, והתעניין בעיקר בספרי פילוסופיה ושירה.

הוא היה תלמיד מבריק, אך נהג להסתבך בצרות. כבר בימי לימודיו פיתח הרגלי שתייה ושימוש בסמים בעייתיים. בתקופתו בקולג’, נעצר לראשונה בגין התפרעות בשכרות.

בשנת 1964, עבר ללוס אנג’לס על מנת ללמוד את מה שבאמת אהב – קולנוע. בלימודיו באוניברסיטת קליפורניה פגש את ריי מנזרק. השניים התחברו על רקע אהבתם המשותפת למוזיקה, קולנוע וספרות.

ריי, כבר אז מוזיקאי מנוסה, ניגן בלהקה יחד עם אחיו, הם הופיעו בברים מקומיים, וריי אף העלה את ג’ים לשיר איתו מספר שירים. ג’ים של אז היה ביישן וחסר ביטחון על הבמה – שונה לגמרי ממה שיהפוך להיות בתוך שנים בודדות. ג’ים וריי חיו חיים סטודנטיאלים פרועים, הוללים ומלאי סמים בלוס אנג’לס. במהלך לימודיו, ג’ים ספג ביקרות קשה על סרטיו הסוריאליסטיים, המיניים והאלימים.

כשבועיים בלבד לפני סיום לימודיו, הוא פרש.

 ג’ים עבר להתגורר בשכונת Venice Beach שבלוס אנג’לס. האזור היה שטוף שמש ומשך אליו אמנים רבים. עם זאת, ג’ים צרך סמים בכמויות גדולות ומיעט לאכול. עם הכישלון בעולם הקולנוע, החל ג’ים לחלום על חיי משורר.

בו בזמן, ריי מנזרק הרגיש חסר כיוון ובודד. הוא נהג לשבת על החוף ולהרהר.

יום אחד, כשישב על החול, הופיע לפתע ג’ים מוריסון.

ג’ים סיפר לריי שהוא גר בסביבה ועוסק בכתיבת שירים, וריי, בתגובה ביקש לשמוע אחד. ג’ים, נבוך וחסר ביטחון, עצם את העיניים והחל לדקלם את מילות השיר Moonlight Drive.

באותו רגע, נפלה על ריי ההבנה איך יראה עתידו. הוא נפעם מיכולות הכתיבה והשירה של מוריסון המחונן. בראשו, הוא כבר שמע את השיר מתנגן בגיטרה, תופים וקלידים. משם, השניים יצאו לדרך חדשה של כתיבת והלחנת שירים, ונוסדה לה להקה. מוריסון בחר ללהקה את השם The Doors, הדלתות, בהתבסס על ספרו אלדוס האקסלי, The Doors of Perception, המתייחס לפתיחת דלתות התודעה באמצעות שימוש בסמים פסיכדליים.

יחד עם המתופף ג’ון דנסמור והגיטריסט רובי קריגר, הלהקה החלה להופיע במועדון קטן אחד לעיני קהל מועט. האינטימיות עזרה למוריסון לאט לאט לתפוס ביטחון. הוא שר בכריזמטיות ונע לצלילי המוזיקה. הוא תואר כסולן סקסי ומרשים, וכך חשבה גם המנהלת של אחד מהמועדונים החשובים שלהסצנה המוזיקלית בלוס אנג’לס – הוויסקי א-גו-גו. במהרה ה-Doors הפכו ללהקת הבית של המקום.

השילוב של ארבעת חברי הלהקה הביא לעולם המוסיקה דבר שטרם נראה לפני כן – ריי מנזרק שניגן כל חייו מוזיקה קלאסית על הקלידים, ג’ון דנסמור שהגיע מעולם הג’אז והבלוז, רובי קריגר שניגן לרוב מוזיקה לטינית ובוסה נובה, ומעליהם, מנצח מוריסון – רוקסטאר היסטרי, שופע כריזמה, בעל קול מחוספס ועמוק.

Light My Fire:

מנגינת פתיחה שמזכירה את באך, מקצב לטיני, חילופי אקורדים של ג’ון קולטריין

מוריסון הפנט את הקהל בהופעתו. הוא היה סקסי, מלא ביטחון, נע לצלילי המוזיקה בתנועות דומות לשל לטאה, דיבר עם הקהל וסיפר סיפורים.

מוריסון היה מעין שאמאן – כאשר כל הקהל היו חברים לטקס, כמעט מיסטי, בניהולו.

חלק מההצלחה של מוריסון נבעה משימושו בחומרים ממכרים, שגרמו לו להיות בלתי צפוי, על הבמה ומחוצה לה.

ערב אחד בוויסקי-א-גו-גו, מוריסון עלה לבמה תחת השפעת LSD, הופעה זו הייתה האחרונה של ה-Doors במועדון.

במהלך נגינת השיר The End, החל לפתע מוריסון לספר סיפור:

The killer awoke before dawn, he put his boots on
He took a face from the ancient gallery
And he walked on down the hall
And he came to a door, and he looked inside
Father, yes son, I want to kill you
Mother, I want to…

f**k you mama!! All night long!!

לצערינו, אין תצלום חי של ההופעה ההיא בוויסקי א-גו-גו.

הסברה הרווחת אומרת שזו ההקלטה המקורית:

מנהל המקום, בשומעו את תיאור החטא האדיפלי, פיטר את הלהקה מהמועדון באופן מיידי.

אבל את הקהל זה לא עניין – האירוע הזה שם את ה-Doors על המפה.

ללהקה בשלב זה כבר היה חוזה הקלטות, והאלבום הראשון שלהם הוקלט במהלך 6 ימים בלבד.

אירוע מכונן נוסף בתולדות ג’ים מוריסון וה-Doors, התרחש בהופעה הראשונה שלהם בפריים טיים של אמריקה – במופע של אד סאליבן.

ההפקה ביקשה מהלהקה לשנות את מילות השיר Light My Fire, מ-higher
ל-better. באותה תקופה, היה אסור בשום אופן להזכיר ולו במרומז שימוש בסמים בטלוויזיה.

ג’ים הסכים, אך ברגע האמת, מול מיליוני צופים, שר את המילה המקורית. בהפקת התכנית זעמו ואמרו לו שלא יופיע לעולם שוב במופע של אד סאליבן. בתגובה ענה: “היי מן, הרגע הופעתי”.

למשפחה של מוריסון לא הייתה מושג מהצלחתו. אחיו גילה את עטיפת האלבום במקרה. אמא שלו התקשרה לחברת ההקלטות ונאלצה להוכיח להם שהיא לא, כפי שג’ים נהג לטעון, מתה. בשיחת טלפון היא נזפה בו, והוא הזמין אותה להופעה.

ב1967, אמו ואחיו אכן הגיעו לראות את ג’ים על הבמה. הוא לא רצה שום קשר אליהם ולא איפשר להם לפגוש אותו. הם ישבו בשורה הראשונה.

הלהקה ביצעה את The End, ולפי עדויות כאשר החל לדקלם את שורות הטקס האדיפלי שמופיע בשיר, הישיר מבט לאימו ושר אליה. זו הייתה הפעם האחרונה שהם התראו.

הרגלי השתייה של מוריסון הלכו והחריפו. הוא היה מבלה לילות שלמים במועדונים, מגיע שיכור לחזרות ולהקלטות, ונעלם לימים שלמים ללא התראה.

לפני הופעה בניו הייבן, שוטר שאבטח את האולם חשב שג’ים הוא מעריץ שהתגנב אל מאחורי הקלעים, וריסס אותו בגז מדמיע. ההופעה החלה באיחור. מוריסון עלה לבמה עצבני והחל לשלהב את הקהל כנגד השוטרים שנכחו באולם. אלו לא אהבו את המתרחש, עלו לבמה ועצרו את מוריסון באשמת הסתה להתפרעות. זו הייתה הפעם הראשונה שכוכב רוק נעצר על הבמה.

תיעוד המעצר בניו הייבן

עם זאת, ה-Doors זכו להצלחה אדירה והיו אחת מהלהקות המובילות באמריקה. כל שלושת האלבומים הראשונים שלהם הגיעו לטופ 3 במצעדי הפזמונים.

שורה אחת בשיר Celebration of the Lizard מסמלת את גישתו בתקופת ההצלחה הגדולה שלו:

“I’m the lizard king, I can do anything“.

בלתי מנוצח, בן אל-מוות, כל יכול.

עם זאת, ההצלחה הייתה אולי גדולה מדי.

ג’ים לא אהב את תדמית הרוקסטאר וסמל המין שהודבקה לו. הוא רצה לקבל הכרה כהוגה, כמשורר, כפילוסוף. הוא רצה להיות מוערך בזכות הכתיבה שלו, ולא בזכות מראהו החיצוני. הוא רצה לעזוב את הלהקה, אך מנזרק שכנע אותו להישאר. ג’ים המשיך, אך כבר איבד עניין בלהקה והמשיך לשתות.

Celebration of the Lizard, שיר בן 17 דקות, היה ארוך מדי בכדי להיכנס לאלבום, ובנוסף גם קצת קשה להאזנה. על כן, לאלבום הוכנס רק קטע ממנו בשם Not To Touch The Earth :

בקיץ 1968, ה-Doors הופיעו במיאמי, פלורידה. ג’ים שתה במשך כל היום ופספס את הטיסה. זה היה יום חם מאוד, באודיטורים צפוף, וההופעה התחילה באיחור של שעה. מוריסון היה שיכור מכדי לשיר, ולאורך רוב ההופעה בעיקר קילל והתריס את הקהל. בשלב מסוים, לדבר עדים שנכחו בהופעה, החל מוריסון להתפשט ואף חשף את איבר מינו.

מספר ימים לאחר מכן, משטרת מיאמי הוציאה צו מעצר כנגד מוריסון.

ב-1970, מוריסון הורשע ונגזר עליו קנס כספי וכ-6 חודשי מאסר.

בעקבות ההופעה במיאמי, הופעות של ה-Doors החלו להתבטל והנסיקה של הלהקה נעצרה.

מוריסון הרגיש מובס – הוא לא בלתי מנוצח והוא לא כל יכול.

הוא ראה בכך את תחילת סופה של הקריירה המוזיקלית שלו.

מוריסון הגיש ערעור על החלטת בית המשפט, ונשאר חופשי עד יום מותו, לפני הכרעת בית המשפט בדברו.

ה-Doors הוציאו עוד 3 אלבומים מוצלחים יחסית, אך ג’ים כבר לא נראה כעצמו – הוא גידל זקן עבות, כרס בירה בצבצה מתחת לחולצתו, וקולו החל להיסדק בעקבות הסיגריות.

האלבום האחרון שהוציאו, LA Woman, היווה מעין התרחקות מהפסיכדליה וחזרה למקורות.

הוא כלל כמה מהלהיטים המוכרים ביותר של הלהקה:

Riders on the Storm, L.A. Woman, Love Her Madly ועוד.

הקלטות אלבום זה היו הפעם האחרונה שחברי הלהקה ראו את ג’ים.

ריי מנזרק מדבר על Riders on the Storm:

חודש לפני צאת האלבום ג’ים עבר לפריז יחד עם אהובתו, פמלה קרסון.

הם רצו לפתוח דף חדש, הרחק מהרעש והבלאגן של לוס אנג’לס.

מוריסון הסתובב בעיר האורות, ישב בבתי הקפה של האומנים, וניסה להתרכז בכתיבת שירה.

הוא אף גילח את זקנו והוריד משקל.

בפועל, הוא בעיקר שתה אלכוהול אל מול מחברת ריקה.

בימים שלפני מותו, הוא החל לפתח שיעול טורדני והרופאים הפצירו בו להפסיק לשתות.

ב3 ביולי 1971, ג’ים ופמלה חזרו מהקולנוע ב1 בלילה. כנראה שלעולם לא נדע מה אירע באותו ערב, אך הסברה הרווחת גורסת כי השניים לקחו מנת הרואין לפני השינה. בסביבות השעה 3 בלילה החלו אצל ג’ים קשיי נשימה והקאות, והוא הלך לעשות אמבטיה. כשהתעוררה, פמלה מצאה אותו. באמבטיה, כשראשו שמוט לאחור, עיניו עצומות, ודם מתחת לאפו – ג’יימס דאגלס מוריסון מת.

מלך הלטאה איננו עוד. המוזיקה נגמרה, והאור כבה.

אלו היו, בקצרה, 27 שנות חייו של סולן להקת ה-Doors, ג’ים מוריסון.

מחד – רוקסטאר מופרע, ילד רע, סמל מין, מכור.

מאידך – יוצר מופנם, משורר בחסד, איש רוח.

השילוב של שני הצדדים הללו יצר קול ייחודי וחד פעמי בעולם הרוק בפרט ומוזיקה בכלל.

ייתכן שלא יצר ההרס העצמי שאפף אותו לכל אורך דרכו, היינו זוכים לעוד שנים רבות וטובות של יצירה משמעותית ושל מוזיקה מדהימה.

כנראה שלעולם לא נדע מה יכול היה להיות.