*הקדמה*
—————————————————
הכאב התפשט בנפשו של בנבא, סגן ראש מטה האלפים. הוא ידע שהרגע הזה יגיע, אבל בכל פעם שחשב על זה, זה כאב יותר. הדרך בה השתנו הדברים, איך האויבים התחזקו והאלפים נחלשו, היה משהו שהרגיש בלתי ניתן לעצירה. בנבא עצם לרגע את עיניו, סגר את אוזניו לרגע מכל רעשי המלחמה הבלתי פוסקים והתחיל להרהר אם באמת היה צריך לפתוח במלחמה בגלל גניבת יוגורט העיזים של .הלורד צהרגת הגדול מהמקרר

“פשוט תראה את זה ככה,” אמר בנבא תוך כדי שהוא מסובב את כוס הקפה הריקה בידו, מבלי להביט במנהל עמדת השמירה. “הם לא רק חיילים יותר. הם לוחמים עם אמונה, לא אפשרית שננצח.”

מנהל עמדת השמירה לא השיב מיד. הוא קם ממקומו בכבדות, כאילו כל תנועה שלו מלווה במאבק פנימי על בנו הקטן חיים. פניו היו חמורות, עיניו היו מלאות בכעס ובייאוש. הוא לא היה מוכן להישבר. לא עכשיו. גם אם האויבים צעדו לכיוון אלפים, לא היה לו כוונה להרים ידיים.

הוא לא האמין בזה. כלום לא היה גמור עד שהקרב היה נגמר. הוא לא מתכוון להתמסר לעצבות. גם אם המלחמה נראתה אבודה, לפתע הייתה לו תחושה מוזרה כאילו יש עוד סיכוי, כאילו הנבחר חזר מהמתים.

בנבא ראה אותו, וחשב שלא יצליח להחזיק את עצמו הרבה זמן. הוא היה מהסוג שנלחם עד הסוף, לא משנה עד כמה המצב היה קשה. אולי הוא באמת מאמין שעדיין יש סיכוי. אבל בנבא ידע יותר טוב. המצב היה אבוד, וזה לא היה תלוי רק במאבק הרצון. לפעמים, אפילו הלחימה הגדולה ביותר לא עוזרת.

“נארד,” אמר בנבא בקול רגוע, מנסה להביא את הדיאלוג לכיוון חדש. “אני לא רוצה להלחיץ אותך, אבל אנחנו חייבים להבין את הסטטוס הנוכחי שלנו. המורדים צוברים כוחות כל רגע, אנחנו לא מתמודדים עם שדה קרב, אנחנו מתמודדים עם כוח גולמי שאין לו רחמים. כמות החיילים שהם יכולים להוציא לשדה הקרב רק תגדל ותגדל.”

“מובן,” השיב מנהל עמדת השמירה, “אבל אני לא בטוח שזה הסוף. אנחנו עשינו טעות גדולה בעבר כשחשבנו שיכולים להתמודד עם כוח כזה בשיטות הישנות. כמו לאסור אותם בסורגי ברזל הרי כולם יודעים שהם יכולים פשוט ללכת

לדרכם, אולי הגיע הזמן לשנות את הדרך או לפחות את השיטות.”

בנבא לא היה משוכנע. הוא לא היה מאלה שמהססים לפעול לפי תחושות בטן. השנים ב “מרכז המודיעין לאלפים” לימדו אותו לדעת את הגבולות. אך הוא ידע גם שצריך תמיד לקחת בחשבון שמה שנראה כבלתי אפשרי יכול להתרחש בכל רגע.

“אני לא רוצה לקחת סיכון מיותר” המשיך בנבא. “אם אנחנו רוצים לעמוד אנחנו צריכים לדעת את כל מה שקרה כאן בימים האחרונים, ולדעת בדיוק מה הידע שיכול להכריע את הקרב.”

בדיוק אז בנבא חשב על המילים שיכלו לשנות את מצב רוחו של חברו. שחשב רק על בנו שנמצא באמצע המלחמה.

“שמעתי מהחדר של מרליון” הוא החל לומר, ואז עצר והביט סביבו, כאילו מוודא שאין אף אחד שמקשיב (בעצם כן מוודא שאף אחד לא מקשיב).

*       *      *

“זה היה סתם בוקר רגיל אכלתי כריך סלט ביצים ובדרך שלי למשרד שמעתי קולות מהחדר של מרליון התקרבתי למרות שזה אסור לגמרי וקירבתי את אוזני לדלת ושמעתי את מרליון צועק על מישהו ממחלקת הביטחון “בבוקר זה, נפל טיל משלוח של אבן ולרומנט ירוקה בבית של בני אדם! ומה אתם עושים?! כלום! ממשיכים את החיים כרגיל כאילו אנחנו לאבמלחמה ואפילו לא מיידעים את האזרחים שיש סכנה! זה לא נראה לך קצת חשוד שהטיל נפל דווקא בבית משפחת מידלעג נשמע כאילו הצד השני בשיחה נותר רגוע למרות הצעקות “אנחנו עושים את מה שצריך כדי להגן על מולדת האלפים אם יש לך עוד שאלות אתה (יכול להתקשר ל0559… סתם:) יודע מה אתה צריך לעשות, בינתיים נגמר זמן הפגישה שלנו” אמר השני קצת בקול מאולץ “אבל אני צריך לדבר עם מנכ”ל האחראי על הלחימה אתה לא יכול לעזוב עכשיו” אמר מרליון.

*       *      *

 “אבל לא הצלחתי לשמוע מי אמר את המשפט האחרון” סיים בנבא את דבריו

מנהל עמדת השמירה לא היה בטוח מה בדיוק המשמעות של המילים האלה. הוא לא רצה להאמין. האם באמת היה זה רק עוד יום של מלחמה שבו משהו השתבש?

“אתה בטוח?” שאל בקול נמוך, כאילו לא היה רוצה לשמוע את התשובה.

בנבא הנהן. “כן, זה אכן קרה, לא מדובר בטעות, אנחנו מדברים על משהו הרבה יותר גדול, ולא מדובר בכשל טכנולוגי.” היה ברור שדיבר על טיל המשלוח. “יש כאן משהו שאנחנו לא מבינים עדיין.”

הוא שתק לרגע. מנהל עמדת השמירה לא הצליח להוציא מילה. הוא היה מבולבל. כל מה שידע על המשפחה הזו, על השם הזה, היו רק שמועות. השם “מידלעג” לא היה מוכר לו במיוחד. אבל הוודאות שגילוי זה יוכל לשנות את מהלך הקרב הייתה ברורה.

“זו לא רק טעות,” המשיך בנבא, “זאת הזדמנות. אנחנו יודעים מה יקרה אם זה יתפשט, אם המידע הזה יגיע לאויב. הם יגיעו לבית מידלעג ייקחו את האבן הירוקה וישכנעו את כל מי שנמצא שם לעבור לצד שלהם אם לא גרוע יותר שנינו יודעים שהם לא ידועים בתור רחמנים. המידע הזה ישפיע עליהם יותר ממה שהם היו יכולים לדמיין.”

מנהל עמדת השמירה לא היה בטוח איך לעכל את כל המידע הזה. הוא רצה לשאול עוד שאלות, לברר יותר, אבל היה לו גם את התחושה הזאת, תחושה קשה כזו, שלמרות כל השאלות שהיו לו, ייתכן שאין הרבה זמן להבין את כל התמונה.

“אני לא יודע אם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחכות” אמר בנבא “הם לא יעצרו, אם נעצור לחשוב על כל פרט ופרט, נוכל לאבד את כל היתרון שיש לנו.”
הייתה תחושה עכורה באוויר. והמילים של בנבא לא היו רק סוד שיכול לשנות את מצביהם בקרב.

זאת הייתה האמת.

זה היה משהו שיכול לשנות את הדרך שבה העולם ראה את המלחמה הזו, את כל מה שקרה עד עכשיו, את כל מה שיקרה אחרי.

השניים ישבו בשתיקה רגע ארוך. כל אחד מהם שקוע במחשבותיו, אבל שניהם ידעו דבר אחד ברור – שום דבר לא יהיה כפי שהיה.

“אני רוצה להאמין בזה, אבל לא מצליח” אמר מנהל עמדת השמירה “אבל אם אתה אומר שזה יכול לשנות את הכל, אז אולי יש סיבה להילחם עד הסוף.”

בנבא לא הגיב מיד, רק הביט אליו בעיניים חודרות, הוא לא אמר עוד מילה. התמונה הייתה ברורה לו, גם אם לא היה ברור איך יצליחו לשנות את הדרך בה הדברים יתפשטו.
שני החיילים לא ידעו זאת, אבל מה שמסתתר מאחורי כל צעד קטן שעשו עשוי היה להוביל לתוצאה שמעטים היו יכולים לדמיין אם היו כאלה שיכלו לדמיין.

פרק 1: הבית שלי (הבית הכי טוב)
——————————————
גלעד קם בבוקר, כמו בכל יום, מוקדם מהשעון המעורר. כשהשעון צלצל בפעם הראשונה, הוא מיד לחץ על כפתור ה”נודניק” ונשכב שוב, מתמכר למחשבה שבקרוב יוכל לחזור לישון, אבל ידע שאם יעשה זאת, הוא יאחר לבית הספר. המחשבה על האיחור לא שימחה אותו, וכך קפץ מהמיטה. היה יום חורפי, והאוויר הקר חדר מבעד לחלון פתוח בחדרו ולתוך השמיכה שלו.
הוא קיווה שהיום לא יהיו תקלות נוספות. כמה חודשים לפני כן, הכל היה אחרת. הוא זכר את התקופות בהם היה יכול פשוט להיעלם למשחקים עם חברים, לעזור לאמו, לחזור להוראות בבית הספר, ולחיות את החיים הפשוטים והשלווים. אבל מאז שהתאשפזה אמו, הכל השתנה. לא היה לו זמן לשחק, הוא לא יכול לבקש להיעזר במורים או חברים, ופתאום כל חיי היום-יום שלו סבבו סביב דאגה לאמו, שהייתה כבר שישה חודשים במצב קשה בבית החולים.
אמו המבודדת בין קירות בית החולים. האם היא תתעורר? מה יקרה אם לא? היו ימים בהם מצב רוחו היה כבד, בימים אחרים בהם הוא פשוט נזכר ביום הולדתו

בשנה שעברה אז כשהכל היה רגיל. וגם זה שאביו עזב אותו לא עזר במיוחד הוא כעס על אביו כל כך על כך שעזב אותם וזה גם לא היה סיפור רגיל יחסית למה כשהאבא אמר לאמא שהוא הולך, לא אביו שאפילו רצה לדעת את שמו של גלעד אבל ידע שהוא פשוט הלך יום יחד לקנות חומר לסתימה של החורים במטבח ולא חזר, כמובן, שגלעד ואמו חיפשו אותו אבל לא מצאו אמו לא יכלה להתמודד עם כל העבודה והתחילה לחלות, הוא שנא את אביו והבטיח לעצמו שאם אי פעם הם יפגשו אז אפילו אם אבא שלו ירצה לחזור הוא לא יסכים אפילו לדבר אותו.
הוא סיים להתארגן במהרה, וירד למטבח. המקרר היה כמעט ריק, אך היה שם כמעט תמיד רק כריך סלט ביצים או חומוס. הוא לקח את שניהם וערבב אותם*, למרות שלפעמים היה מעדיף להכין סלט פירות או פרוסת לחם עם גבינה. אבל עכשיו, כל מה שהוא היה צריך זה משהו אכיל (גם אם לא טעים) שייתן לו כוח להמשיך את היום. הדאגה המתמדת לשלום אמו, והחיים שמהם לא היה לו שום דרך חזרה (לפחות זה מה שאמרו הרופאים).
לאחר שסיים את הארוחה הקטנה, הוא ענד את שעונו,

*הערת העורך: איכס!!!

לא משהו יקר במיוחד אבל חשוב לו מאוד. זה היה שעון אותו קיבל מאמו ביום ההולדת הקודם.גלעד תמיד אהב את השעון הזה, ומאז שאמו התאשפזה הוא לוקח אותו לכל מקום שהוא הוא הולך. זה אחד הדברים היחידים שנשארו לו ממנה.
הוא יצא מהבית בשעה די מאוחרת, רק כדי למצוא את עצמו ממהר לכיוון בית הספר. למרות שידע שהדרך תהיה ארוכה, הוא חשב לעצמו שאם יבחר בדרך הקצרה, אולי לא יאחר (ספוילר: הוא… בעצם אין ספוילרים!). הוא יצא בריצה מהירה אל מחוץ לשכונה, לכיוון הרחוב הראשי. בדרך, הוא פגש את חיים, חברו הקרוב, שעמד בכניסה לשכונה.
“מה קורה גלעד, איחרת?” שאל חיים בקול רם, מרים ידיים בהפגנתיות.
“כן, אולי,” ענה גלעד במהירות. “אבל יש לי דרך קצרה, ככה אני יכול להדביק את הזמן.”
“אתה בטוח שזה כדאי?” שאל חיים, מתלבט. “זה לא נראה לך מסוכן? זאת לא הדרך שחבורות האופנועים מתגוררות בה?!”
גלעד שקע במחשבות לרגע ואמר

“היא לא מסוכנת, אנחנו פשוט לא רגילים ללכת בה” הוא ענה.

הם החליטו יחד להמשיך בדרך הקצרה. הדרך הייתה מישורית, אבל היו בה עקלקלות של המדרכות שנוצרו כנראה מהנסיעה המרובה על הדרך והמעברים שהתערבבו עם עצי דקל עצומים ושיחים עבותים שצמחו מצד לצד. בדרך הזו לא היו הרבה אנשים, זה לא היה מסלול רגיל למי שנע לעבודה או ללימודים, אבל לגלעד לא היה אכפת מכלום כל עוד הגיע בזמן לבית הספר ולהימנע מקרבות.

לאחר זמן מה, בזמן שהם צעדו במורד הרחוב, הוא הבחין במשהו מוזר. הוא ראה ניצוץ מביין העצים.
הוא עצר, לא מבין מה בדיוק ראה, התקרב, וראה הקריסטל ירוק גדול לא היה כמו שום דבר שראה אי פעם. הוא רצה לגשת אליו, אך משהו בוער בתוכו גרם לו להרגיש פחד. מה זה היה? אולי זה היה סתם איזה בדיחה של חיים?
“חיים, אתה רואה את זה?” שאל גלעד.
חיים הביט בכיוון אליו הצביע גלעד, וראה קריסטל ירוק קופץ עם אור זוהר בתועו . “אני באמת חושב שכדאי ללכת בדרך הרגילה?!” צעק בקול קטן ואיפילו מפוחד (כיאילו ידע מה הולך לקרות, “אני לא רוצה להסתבך בצרות”.אבל קולו של חיים היה כמו

קול רקע בשביל גלעד שרק רצה לדעת מה הוא הקריסטל הענק שקופץ ממולו
גלעד התקרב, לפתע ההרגיש משיכה פיתאומית שמשכה אותו ממש קרוב לקריסטל הירוק. הוא לא ראה שו דבר חוץ מהקריסטל, רק הוא והקריסטל, כל צעד שהיה צעד נוסף אל המסתורין הזה, וכשהתקרב, הוא הרגיש שהוא מתחמם והרגיש ירגיש את זה עוד פעמים בעתיד.
פתאום, ברגע של בהירות, הוא עצר. רגע, מה בדיוק קורה כאן? הוא הרגיש כאילו הקריסטל קורא לו, מושך אותו אליו, ומבטיח שהוא יקבל את מה שהוא צריך, הוא הבטיח כוח…
ברגע אחד הקריסטל קפץ על גלעד ובפיצוץ לבן מסמא עיינים הכל חזר להיראות כרגיל הוא לא ראה שום דבר שונה כיאילו ששום דבר לא קרה.
גלעד הרגיש את ידו הימנית מתחממת בחום נעים אך גם צורב.

וגלעד היתעלף…

*       *      *

גלעד התעורר, אור חזק מסנוור אותו שהוא סיים להתעוור הוא ראה את חיים מסתכל עליו ואומר “עכשיו אנחנו באמת נאחר לבית בספר”

גלעד הסתכל על חיים ושאל “מה קרה?” חיים אמר “שלא משנה כרגע כי הם יאחרו לבית הספר”

“צודק” אמר גלעד, ורץ עם חיים לבית הספר הריצה הייתה קלה מאוד בשונה מבדרך כלל (לא שהיה לו בעיות עם ריצה).

“בגלל שלקח לנו מלא זמן להגיע אנחנו אולי נגיע בעשר דקות לפני סוף שיעור מדעים” אמר חיים

-יופי!- חשב גלעד -אני שונא מדעים, אבל ישר אחר כך יש ספורט, וספורט הוא בדיוק השיעור האהוב עלי!-

פרק 2 המאמן נתין לא מאמין
————————————————
בשיעור ספורט המורה האכזרי לספורט נתין, פקד עליהם לרוץ סביב האולם המרכזי בגלל כמה ילדים שהפריעו לו לדבר. חלק מהילדים השמיעו קול התבאסות קטן אבל השלימו עם גורלם לאחר שהזניק אותם, גלעד התחיל לרוץ וכשסיים גלעד אמר למורה נתן שסיים. והמורה נתין לא האמין לו ואמר “זה לא הגיוני שעברו רק 2 דקות ואתה סיימת את כל התרגיל אפילו יותר מהר מנריה!” (המהיר בכיתה) ואז אמר “רק בגלל שאתה שיקרת אתה צריך לעשות עוד 5 פעמים את כל התרגיל ואם לא אז הוא יקבל ריתוק אצל המורה ללשון, אצל המורה ללשון שכולם ישנים בשיעור שלה, ההורים שלה רצו לקרוא לה יוסף אבל גילו שהיא בת קראו לה יוספה, וכל התמידים יודעים שיוספה ידועה בריתוקים המיוחדים שלה אף אחד לא אמר מעצבנים כי אז כנראה היה מוצא את עצמו נעול בתוך אורווה סוסים אבל אפילו המנהל חשב כך גם אם לא הודה שהיא מעצבנת ביותר, ושהיה מת להוציא אותה מהצוות שלו הבעיה היא שאמא שלה היא בן התורמות הגדולות ביותר שתורמות לבית הספר אז אף אחד לא יכול להגיד עליה משהו לא יפה,

 אף פעם(טוב לפחות כשהיא לא נמצאת בטווח שמיעה).
כשהסתיים השיעור המורה נתין אמר לו במפתיע “,אני לא מאמין לך אבל בכל זאת אני רוצה לבדוק אם התגלה לי פה איזה כוכב ריצה חדש”
ושאל אותו:” האם תרצה להיבחן לנבחרת הריצה שלי(של הבית ספר)?,יש מבחנים אחרי בית הספר ” הוא כמובן ענה (קצת מופתע) “כן”.
המאמן ענה “אם אתה רוצה לבוא להיבחן אז כדאי שתדע שזה הולך להתנהל בצורה כזאת יש 3 רמות, הנמוכה ביותר היא רמת הרצים, השנייה אחריה היא רמת האצנים ואחרי שבה יש רק 4 אנשים רמת האצנים פלוס כל אחד ירוץ נגד אחד אחר והמנצח ירוץ נגד המנצח ואלה שמגיעים לסוף הם האצנים פלוס, הבנת?”
“כן”
“יופי, אני אשמח לראות אותך שם”
גלעד הרגיש מיוחד פתאום.

פרק 3 הכנסתי את עצמי בטעות לנבחרת

——————————————

באחר הצהריים כפי שתוכנן הוא הלך לעבר בית הספר שבו מתקיים המבחן הוא חשב -אוף אני מאחר, כנראה עדיף שאני שאלך בדרך- שבה הלכתי אתמול-
אז הוא התחיל להרגיש כאילו הדרך רק הופכת ליותר ארוכה ואז הוא נזכר שהוא אמר משהוא לפני שהתעלף ואז הוא נזכר המילה הייתה “jare” ואז בקול מרשים ועמוק הוא אמר “jare” ולא קרה הרבה חוץ מכלום, זה בטח נראה מוזר ילד שעומד באמצע רחוב שומם צועק “jare!” אחרי כמה רגעים גלעד התחיל לצחקק, אחרי כמה דקות פסטיבל הצחקוקים הגדול נגמר, גלעד נאנח ופשוט המשיך ללכת ואז חשב -כדאי שארוץ אם ארצה להגיע- הוא התחיל לרוץ.

הדרך הרגישה כאילו עברה ממש מהר והוא לא היה עייף וזה קצת הפתיע אותו.

שהוא סיים הוא ראה שהוא עומד על גג המגרש שבו מתקיים המבחן, וגלעד פשוט עמד שם מבולבל על הגג, בטח משונה.

הוא רצה -כמובן-  לרדת מהגג אחרי כמה דקות הוא ראה את חבריו חיים ו”עץ”(שכונה כך כי לא נהג לעשות ספורט הרבה הוא היה מין ילד מחשבים.)
גלעד צעק אליהם “תעזרו לי לרדת” הם שאלו “איך הגעת לשם” “אני לא יודע, אני חושד בחייזרים” והם צחקו  הם נעלמו ואחרי כמה דקות הם חזרו עם אב הבית שהחזיק בידו סולם ,אחרי שירד כולם רצו למבחן, גלעד ראשון.
המאמן נתין שרק במשרוקית וצעק “כולם לעמדות!” (לכולם בבית הספר של גלעד יש עמדה שמסמלת עד כמה אתה טוב בספורט אתה קרוב יותר למאמן נתין אבל ככל שאתה גרוע יותר אתה רחוק יותר) אחרי שכל הילדים עמדו בעמדתם המאמן המשיך “רובנו יודעים איך זה הולך להתנהל אני אומר בשביל אלה שלא יודעים או לא זוכרים, אני עכשיו הולך לחלק אתכם לזוגות, אתם הולכים לרוץ קשור ביחד בחבל ומשם זה ימשיך ב1v1 ריצות”

הזוג של עץ היה אביעד שכל שנה התקבל ל”אצנים פלוס”
הזוג של גלעד היה ילד בשם יובל והיה נראה שיש לגלעד סיכוי גדול לנצח. הזוג של חיים היה הנריק הרוסי (בריון בית הספר) הוא נודע בהתעללותו ובאיך שהוא קנה את התואר אלוף בית הספר במחשבים למרות שהיה גרוע במחשבים. גלעד ממש לא רצה לעצבן אותו, הנריק התקרב אליו ורמז לו לא לנצח גלעד פעם אחת התעסק עם הנריק ובוא נגיד את זה ככה, הוא לא יצא מזה בטוב. גלעד החליט שהוא לא רוצה להתעסק עם הנריק.
הגיע זמן התחרות הוא הלך על המסלול מנסה להתחבא ולא לרוץ מהר מידי אבל פתאום הרגיש כאילו  הוא עף מהמסלול ונח על הרצפה הוא פקח את העיניים וראה מאחוריו את שלט הסיום. וראה את ידו עטופה בעשן (אחר כך הסתבר לו שרץ כל כך מהר ששרף את החבל) העיניים של המאמן נפערו, לאחר שהתמקד הוא אמר “הרגע קיבלת כרטיס ישיר לנבחרת האצנים פלוס” אמנם המאמן שמח וחשב שיש לו את אלוף הריצות השנתי, רגע אחר כך גלעד הרגיש כאילו התנגש בוא משאית ורגע ליפני שהתעלף שתי פעמים ביום הוא שמע מילה אחת מהדהדת.

“!jare…”   “jare”   “jare”

ואת החברים שלו עץ וחיים ואת הרופא שמסביר להם משהו. הוא גם ראה שהיד שלו עטופה בגבס אז הוא שאל כמה זה חמור וכמה זמן הוא שם והרופא ענה שלא כל כך ושגלעד משוחרר להחלמה בבית,ושהוא מוחזק שם כ4 שבועות.

תעשיית בין הפרקים (או 3.906)
——————————————
תנסו לגעת עם הלשון שלכם במרפק
נו קדימה אני מחכה
אתם תיראו שזה די קשה
עכשיו תנסו לעשות את הקול הזה “בלעעעחע”, אתם יודעים למה אני מבקש ממכם לעשות את זה?
תחשבו על סיבה ליפני שאתם קוראים את ההמשך…

אז יפה ניחשתם נכון אין שום סיבה, בחזרה לסיפור

פרק 3.99 כפר האלפים (כעבור חודש(האימון הראשון של גלעד)
——————————————
גלעד הגיע אל המגרש שבו נבחרתו מתאמנת הוא ראה שם את עץ שבדיוק אחרי שחזר להכרה התחיל לספר לו את הסיפור על איך ניצח את אביעד ועל הדברים המטורפים שלדעתו היו כוחות קסם גלעד כמובן מיד הקניט אותו באימון הוא גם ראה את חיים ועוד ילד שלא ידע איך קוראים לו,לאחר האימון הוא הלך לדבר עם חיים על תחרות הריצה שלו שבה חיים ניצח.
חיים אמר לו :”שעון יפה, מאיפה האבן הזורחת שבתוכו?”
גלעד לא הבין, אז הסתכל על שעונו ובאמת באמצע היתה אבן ירוקה.
בדרך פנה אליו איש גבוה עם אוזניים מחודדות. הוא :”אמר תביא לנו את האבן שמצאת! גורל המלחמה תלוי בה!” גלעד אמר:” על מה אתה מדבר? אין לי שום נשק?!
אז השני אמר: “בוא ואני אראה לך”
פתאום, בחלקיק השניה הוא שינה
את מקומם לאיזה כפר מוזר עם קצוות מחודדים. הוא לא הבין איך זה יכול להיות.

בינתיים, האיש המוזר שגלעד חשב שהוא אלף (עכשיו כבר שום דבר לא היגיוני)
לקח אותו לאולם מוזר עם הרבה
מראות. פתאום שעונו התחיל לצפצף והוא מייד נבהל. ואז
האלף אמר לו :”רואה תביא לנו את הקריסטל הירוק עכשיו!”
גלעד האמין לו אבל כשניסה להוריד את השעון ,השעון התחיל להתחמם
והוא אמר :”אני לא מצליח להוריד אותו” אז גם האלף ניסה וגם הוא לא הצליח ואז הוא אמר :”טוב כנראה אתה הנבחר” עם הרבה קנאה על הפנים” אנחנו מוצאים נבחר רק פעם ב5,000 שנה”הוסיף.

פרק 4 רבתי את הריב הראשון שלי עם המועצה
——————————————
עכשיו “אתה צריך לבוא איתי” אמר האלף ולקח אותו לבניין ענק בצורת מתומן ועקום *כמו מגדל פיזה* חשב גלעד .
בתוך הבניין הוא ראה 15 אנשים
יושבים סביב שולחן ארוך.
ואז אחד האלפים הבחין בו וקרא “הנה הנבחר הגיע”. היה חלק שהריע וחלק שצעק “מה זה הדבר הזה שאדם יהיה נבחר?”
האיש הזקן ביותר שנראה כמנהיגם אמר: “שקט שקט אני צריך להזכיר לכם שבלי הנבחר אנחנו בטוח מפסידים ” כולם שתקו.
“באנו לכאן כדי לדון בזה שהמתמרדים פלשו לשיטחנו ”
באמצע הנאום שלו פתאום
שומעים דפיקות על הדלת ודרך הזכוכית רואים אלפי אנשים עם חרבות.
גלעד לא ידע מה לעשות אבל
הוא הרגיש כוח שאצור בתוכו ומושך אותו אל עבר חרב אימתנית וגדולה ולקח

אותה.כאשר לקח אותה קרה דבר מדהים:החרב התפרקה לחתיכות ועטפה את גופו והפכה לשריון וקסדה .
בינתיים היצורים( שהניח שהם
המורדים כי אנשים צעקו את שמם בבהלה ) הצליחו לשבור את הזכוכית. ולהיכנס השעון שלו התחיל לזהור ורגליו בניגוד לרצונו רצו אל המורדים

פרק 5 קשרתי את כולם
——————————————
הוא ראה את המורד הראשון. הוא קפץ במהירות בלתי יתוארת והנחית על המורד את קסדתו כך שלא יוכל לראות והפיל אותו על הרצפה. הוא הוריד הקסדה שלו מהמורד וראה שהוא מעולף. באותה שנייה תקפו אותו כל המורדים אז חשב *זה בטח היה המנהיג*.
בזמן שהמורדים נלחמו איתם הוא מצא כפתור קטן

על השריון שלו ולחץ, כלום לא קרה ואז הוא ראה עוד כפתור על הקסדה שלו וחשב *מה אני צריך לעשות?*
*אולי אני צריך ללחוץ על שני הכפתורים ביחד*
ולחץ, פתאום האבן גדלה וגדלה וגדלה עד שהייתה ענקית ואז גלעד גילה שהוא בתוך האבן ושהיא שואלת אותו מה לעשות אז הוא הצביע על המורדים ואמר:”חבל” ואז האבן התפוצצה
ומרכזה חזר לשעון.
אחרי זה הופיע חבל קשור בקשר קסם סביב כל המורדים שנכנסו לבנין.

כל שאר המורדים שלא היו קשורים וראו את שכל שאר המורדים קשורים ברחו

פרק 6 אימצו אותי (נראה לי)
——————————————
לאחר הקרב הוא ראה נער בא אליו ואומר לו :”וואו זה מדהים מה שעשית והכוחות שלך ”
אז גלעד עונה לו:”תודה זה לא אני עשיתי זה האבן שלי שלי ”
השני אמר:”תפסיק כולנו יודעים שבלעדיך כבר לא היינו כאן”
“אבל בכל מקרה לא באתי לכאן כדי שנדבר על כמה אתה “לא” גיבור.
באתי בשביל לשאול אותך בשם
אבי על זה ששמע שאביך מת בגיל צעיר יחסית ושאמך מאושפזת בבית חולים של בני אדם וגם זה נכון שאתה בן אדם???”
גלעד ענה :”כן וכן” בעצבות,
אז הנער המשיך:”האם תרצה לעבור לגור אצל אבא שלי כי גם ככה עוד מעט תצטרך לעבור ללמוד פה וגם אני בן יחיד אז יש לנו הרבה מקום בבית אתה כמובן יכול לענות לא עם אתה לא רוצה.הוא אמר את זה כאילו שלא אכפת לו אבל ראו

עליו שזה ממש אכפת לו
גלעד חשב על זה לרגע והחליט ואמר:”כן אבל איך אני אעבור לגור פה אנשים ישימו לב שאני כבר לא הולך לבית הספר”
“אבא שלי הכין אותי למקרה שתשאל אותי את זה והוא אמר שיש סיפור כיסוי אבל לא תדע עליו עד שתסכים ”
גלעד ענה : טוב אני מסכים אבל לאן הולכים עכשיו? לבית שלך?”
“כן ובדרך אני אראה לך את רחובות הכפר”
“בכלל שכחתי לשאול איך קוראים לך אז אני אשאל :איך קוראים לך?”
“אתה צודק בגלל שכל המהומה שכחתי להגיד לך איך קוראים לי” אמר הנער “קוראים לי זאת אומרת אתה קורא לי חיים” גלעד צעק ” רגע חיים!? לי קוראים גלעד אתה לא אמור להיות בבית הספר?!”

פרק 7 יומנו הסודי (בעצם לא כל כך כי אתם יודעים עליו)של גלעד
—————————————————
שלום יומני המדבר,באמת אני לא מבין איך חפץ דומם לא שאני מעליב אותך, בעצם אני כן מעליב אותך ,אתה יכול לענות לי זו לא הייתה שאלה!
בדיוק אחרי ששאלתי שאלה כיתובים מוזרים נראו ביומן הם היו נראים כמו תשובה :מה לא הבנת אני יומן קסום שיכול לדבר אני יותר קסום ממך וזאת הפעם האחרונה שאני אומר את זה, ותפסיק לדבר אלי בגסות או שאני אשרוף אותך באש כי שוב אני יותר קסום וטוב ממך בכל תחום

פרק 8 רחובות הכפר ( שלי, כפי שנראה כרגע)
—————————————————