החזרה למוטב

הסוהר הגיע לסנדלריית הכלא’ מקום בו טרוד היה ג’ימי ואלנטיין בניקוב שקדני של עקבי-נעליים, וליווהו אל המשרד הקדמי. המפקח הגיש לג’ימי פקודת- חנינה, שנחתמה רק הבוקר על ידי המושל, ג’ימי נטלה ברפיון. הוא ריצה עד עתה קרוב לעשרה חודשים, מתוך ארבע השנים שנגזרו לו בדין. סברתו הייתה, שיישאר במאסר שלושה חודשים, לכל היותר. כשג’ימי ואלנטיין, שחבריו רבים כל כך, מוכנס “לחד גדיא”, לא כדאי כלל לגלח את שערותיו. “ובכן, ואלנטיין”, אמר המפקח, “הבוקר אתה יוצא לחופשי. התעודד, והיה לבן אדם. אינך אדם רע-לב מטבעך. הפסק לפצח קופות וחיה ביושר”. “אני?” אמר ג’ימי, מופתע. “הו, מעודי לא פיצחתי קופות”. “לא, כמובן שלא”, צחק המפקח. “הבא נראה, אפוא, כיצד קרה הדבר שנתפסת בשעת מעשה בספרינג-פילד? האם אודות לכך, שנמנעת מלהוכיח את צדקתך מחשש שמע תערב בעניין משהו מן החבורה הגבוהה? או אולי היה זה מקרה של שופט זקן ונאלח, שהכניס אותך לבוץ? משהו מעין זה חייב לקרות לכל הקורבנות החפים מפשע”. “אני?” אמר ג’ימי, בארשת פנים של צדיק תמים. “הו לא, מפקח, אף פעם בחיים שלי לא הייתי בספרינג-פילד!”

הוא נכנס לבית- קפה של ברנש בשם מייק דולן, ולחץ את ידי מייק, אשר ניצב לבדו מאחורי הדלפק. “צר לי, על שלא עלה בידנו להקדים את הדבר, ג’ימי נערי”, אמר מייק. “אך היה עלינו להתמודד עם הערעור שהוגש בספרינג-פילד. מרגיש בסדר? ” “מצוין” , אמר ג’ימי. “יש לך מפתחות?” הוא נטל את המפתח , טיפס במדרגות, ופתח את דלת החדר האחורי. דבר לא השתנה בחדר, מאז עזב את המקום. על הרצפה היה מוטל עדיין הכפתור ,שנקרע מצווארון מעילו של בן פרייס,, הבלש המהולל , שעה שהוא וחבריו גברו על ג’ימי ואסרוהו. ג’ימי הוציא את המיטה המתקפלת , דחף לוח קבוע בקיר , ומשך החוצה מזוודה מכוסה אבק. הוא פתחה , והתבונן באהדה במערכת כלי הפריצה המשוכללת ביותר במזרח כולו. הייתה זו מערכת מושלמת , עשויה פלדה שעובדה בצורה מיוחדת , וכללה סוגים חדישים ביותר של מקדחים, דקרים, מהדקים, מנקבים ומלחציים, נוסף על שניים או שלושה חידושים פרי המצאתו של ג’ימי בכבודו ובעצמו, ואשר עליהם הייתה גאוותו. הוא שילם יותר מתשע מאות דולר כדי להשיגם ב… המקום אשר בו מתקינים דברים כאלה עבור בעלי מקצוע.

מה מצבם של עסקי הנעליים במקום? הוא הוגה רבות בפתיחת עסק של נעליים. מהן הן האפשרויות? הפקיד התרשם עמוקות מבגדיו ומהתנהגותו של ג’ימי. הוא עצמו היה דוגמא נאותה לצעיריה הדורי הלבוש של אלמור. אולם רק עתה הבחין בחסרונותיו. בעודו מנסה לדמות לעצמו את הדרך, בה עונב ג’ימי את עניבתו, סיפק לו הפקיד את כל הידיעות הדרושות. כן, אפשרויות טובות גלומות בעסקי נעליים. עדיין לא קיימת כאן חנות למכירת נעליים בלבד. חנויות הכל-בו עוסקות גם בנעליים. העסקים, בכללם, טובים למדי. הוא ישמח מאוד, אם יחליט ספנסר להשתקע באלמור. זוהי עיר נעימה מאוד, ותושביה אנשים חברתיים מאוד. מר ספנסר אמר, כי יישאר בעיר ימים מספר, ויבחן את המצב. לא, הפקיד אינו צריך לקרוא לנער. הוא יעלה בעצמו את המזוודה; היא כבדה למדי. מר ראלף ספנסר, היצור האגדי שקם מאפרו של ג’ימי ואלנטיין- אפר שנותר בעקבות שלהבת האהבה הפתאומית והפסקנית- נשאר באלמור וצבר הון תועפות הוא פתח חנות לנעליים, וביטח אותה בסכום גבוה.הוא הצליח להפליא גם בחיי החברה שלו, ורכש ידידים לרוב. יתר על כן, עלה בידו להגשים את שאיפת לבבו. הוא הכיר את מיס אנבל אדמס, ונלכד בקסמיה.

לאחר נישואיי אצא להשתקע במזרח, מקום בו לא תרחף סכנה על ראשי, במידה ואמריד נגדי אי- אלה ברנשים מזדקנים. אני אומר לך, בילי, היא ממש מלאך. היא מאמינה בי- ולעולם לא אעבור עוד על החוק, אפילו במחיר חיי. השתדל להיות אצל סוליבן, כי אני מוכרח לראות אותך. אביא עמי את המכשירים. ידידך הוותיק, ג’ימי בערב שני, לאחר שג’ימי סיים את כתיבת המכתב, נקלע בן פרייס באקראי לאלמור. הוא הסתובב בעיר לבוש מדים ושקט כמנהגו, עד אשר גילה את אשר חפץ לדעת. הוא ניצב בחנות הכול- בו, אשר ממול לחנות הנעליים של ספנסר, ובחן היטב את ראלף ד. ספנסר. “אתה עומד לשאת את בת הבנקאי, לא כן ג’ימי?” אמר בן בליבו. “ובכן, אינך יודע מה צפוי לך”. בבוקר המחרת סעד ג’ימי פת שחרית בבית משפחת אדמס. הוא עמד לנסוע לליטל- רוק, כדי להזמין חליפת נישואין ולקנות מתנה יפה עבור אנבל. חלפה שנה תמימה מאז הוצאו ה”מבצעים” האחרונים לפועל, והוא סבר, כי כבר עבר זעם ויוכל לנסוע לבטח. לאחר ארוחת הבוקר, שהייתה מעין סעודת חג משפחתית, הלכו כולם העירה- מר אדמס, אנבל, ג’ימי, ואחותה הנשואה של אנבל עם שתי בנותיה הפעוטות, בנות חמש ותשע שנים.

הקופה הייתה ישנה, אך דלתה היתה מן הסוג המעולה ביותר.היא ננעלה באמצעות שלושה מוטות פלדה יצוקה, המוצמדים אל ידית אחת משותפת, ולה מנעול זמן. מר אדמס הסביר ברוב גאוותו את אופן פעולתה למר ספנסר, שגילה התעניינות מנומסת, אך לא בולטת יתר על המידה הנאותה. שתי הפעוטות, מיי ואגתה, הוקסמו ממראה המתכת הבוהקת, השעון המוזר והמוטות. בעודם טרודים בעיסוקיהם נכנס בן פרייס לבניין, נשען על מרפקו, והציץ בסקרנות פנימה מבעד לסבכה. הוא אמר לשוער, כי אינו מבקש דבר- הוא פשוט ממתין למכר. לפתע נשמעה צווחה מפי אחת הנשים, ומהומה גדולה פרצה במקום. בעת שכל המבוגרים עסקו בענייניהם, הכניסה מיי, הילדה בת התשע, תוך כדי משחק, את אגתה לתוך הקופה ונעלה בעדה את הדלת. היא הבריגה את המוטות וסובבה את ידית המערכת, בחקותה את פעולתו הקודמת של מר אמה של אגתה צווחה כאחוזת טירוף. “ששש…” אמר מר אדמס, מרים את ידו הרועדת. אדמס. הבנקאי הקשיש הזדרז לתפוס את הידית, ומשך בה שעה קלה. “הדלת אינה יכולה להיפתח!” נאנק. “השעון לא כוון, והמערכת לא סודרה”.

“שתקו כולכם לרגע. אגתה!” קרא בקול רם, ככל שיכול. “הקשיבי אלי”.

בדממה הקצרה שהשתררה לאחר מכן, יכלו כולם לשמוע את צליל קולה הרחוק של הפעוטה, שהחלה לצעוק בפראות, מחמת הפחד האיום שתקפה בתוך הקופה האפילה. “ילדתי היקרה!” יללה האם. “היא תמות מפחד! פתחו את הדלת! או, שיברו אותה! אתם גברים, האינכם יכולים לעשות מאומה?” “האדם הקרוב ביותר, המסוגל לפתוח את הקופה, נמצא בליטל- רוק”, אמר מר אדמס, בקול רועד. “אלוהים אדירים! ספנסר, מה נעשה? הפעוטה הזאת- היא לא תחזיק מעמד זמן רב בפנים. אין שם די אוויר. ומלבד זאת, היא תקבל הלם מחמת הפחד בלבד.” אמה של אגתה, עתה מבוהלת עד אימה, הלמה על דלת הקופה בידיה. בתוך המבוכה הכללית, הציע מישהו להשתמש בדינמיט. אנבל פנתה אל ג’ימי כשעיניה הגדולות מלאות אימה. אך עדיין אין בהם ייאוש. אין דבר בעולמנו, אשר ייראה לאישה כמכשול, שאין בכוח הגבר, שהיא מעריצה, להתגבר עליו. “אינך יכול לעשות משהו, ראלף? נסה בבקשה!” הוא הסתכל בה, וחיוך רך ומוזר ריחף על שפתיו ובעיניו המפוקחות. “אנבל!” אמר “תני לי, בבקשה את השושנה שאת עונדת.”

היא כמעט ולא האמינה למשמע אוזניה, אך משהבינה את דבריו, התיקה את הגבעול מחזה, והניחה אותו בידיו. ג’ימי דחף את הפרח לכיסו, הסיר את מעילו, והפשיל את שרוולי כותנתו. באותה פעולה נמוג ראלף ד. ספנסר, וג’ימי ואלנטיין תפס את מקומו. “התרחקו מן הדלת, כולכם”, פקד קצרות. הוא הניח את מזוודתו על השולחן ופתח לרווחה. מאותו רגע ואילך, כאילו לא הבחין כלל בנוכחותו של איש מן הצופים. הוא הניח, בזריזות ובקפדנות, את מכשיריו המוזרים והמבריקים, תוך כדי שריקה חרישית, כשם שנהג לעשות תמיד במלאכתו. האחרים התבוננו בו, כאחוזים בחבלי קסם, שקטים וחסרי תנועה. כעבור רגע, חדר מקדחו של ג’ימי, בקלות רבה, אל תוך דלת הפלדה. מקץ עשר דקות, שיא המהירות בקריירה שלו כפורץ, השליך לאחוריו את המנעולים והמקדחים, ופתח את הדלת. אגתה- בעליפון כמעט-, אך בריאה ושלמה- נאספה בזרועות אמה. ג’ימי ואלנטיין לבש את מעילו, חלף ליד הסבכה, ופסע אל הדלת החיצונית. בצאתו, נדמה לו כי שמע קול רחוק, קול שהיה מוכר לו משכבר הימים: “ראלף!” אך הוא לא נעצר אף לרגע. בפתח, עמד בדרכו אדם גדל מידות.

“הלו, בן!” אמר ג’ימי, בעודו מחייך את חיוכו המוזר. “סוף סוף תפסת אותי, האין זאת? אם כן, בוא נזוז. אין לי מה להפסיד”. ואז נהג בן פרייס באורח מוזר במקצת. “חושבני שאתה טועה, מר ספנסר”, אמר. –”אינני סבור שאני מכיר אותך. מרכבתך מחכה לך, לא כן?” ובן פרייס פנה לדרכו, ופסע במורד הרחוב.

פרשנות על הסיפור

פרשנות 1:

בסיפור החזרה למוטב יש נקודת מפנה – נקודה שמשתנה בה משהו משמעותי. נקודת המפנה באה לידי ביטוי אצל גיבור הסיפור, ג’ימי ואלנטיין. נקודת המפנה הראשונה היא באלמור כשהוא פוגש את אנבל אדמס, “ולפתע שכח את עצמו והיה לאדם אחר”. בגלל האהבה אל אנבל ג’ימי בוחר להיות אדם אחר, ישר והגון ולא פורץ מבוקש.

בסיפור יש עוד כמה נקודות מפנה:

1) הוא משנה את שמו מג’ימי לראלף ספנסר ומחליט להשתנות. רואים זאת בכך שהוא כותב את המכתב לחברו שיבוא לקחת את המזוודה עם הכלים לפריצות.

2) ראלף פותח חנות נעליים משגשגת ומצליחה, הוא משיג כסף ביושר ולא בגניבה.

השינוי החיובי הכי גדול שקורה בסיפור הוא ברגע שראלף מגיע עם מזוודת הפריצות ובני משפחת אדמס הולכים לבנק לראות את הכספת החדש

 באותו זמן הילדות של אחותה של אנבל שיחקו ובטעות הילדה הגדולה מיי דחפה את אחותה הקטנה אגתה אל תוך הכספת ואגתה ננעלה. בחדר היו צעקות ובהלה, גם בתוך ליבו של ג’ימי/ראלף  היו צעקות פנמיות כיצד לפעול ומה לעשות, הרי אם יפתח את המזוודה ויפתח את הכספת זהותו תתגלה. “באותה פעולה נמוג ראלף ד. ספנסר, וג’ימי ואלנטיין תפס את מקומו”. במעשה זה מראה ג’ימי שהוא רוצה לחזור למוטב ולעזוב לגמרי את חיי הפשע.

פרשנות 2:

ניתן לעשות השוואה בין שתי דרכי החיים של ג’ימי, לפני המפגש עם אנבל ואחרי:

1) מקצוע – לפני: ג’ימי היה פורץ קופות ידוע והוא נעשה עשיר בגלל חיי הפשע, ג’ימי פורץ קופות כדי להתעשר.

              אחרי: ראלף פותח חנות נעליים משגשגת ומשיג כסף בדרך יושר, ראלף פורץ קופות כדי להציל חיים.

2) משפחה – לפני: ג’ימי לא חושב על חיי משפחה כלל, הוא עסוק בפריצות.

                אחרי: מעוניין להתחתן עם אנבל ורוצה להקים משפחה.

3) חברים – לפני: לג’ימי יש חברים רבים מעולם הפשע כמו מייק דולן ששמר לג’ימי על המזוודה כשנכנס לכלא, חבר קרוב מחיי הפשע שראלף רצה להביא לו את המזוודה ולחזור למוטב.

               אחרי: נאמר בסיפור שיש לראלף חברים מקורבים לשלטון, ישרים והגונים. “הוא הצליח להפליא גם בחיי חברה שלו ורכש ידידים לרוב”

אנו רואים כאן שאנבל שינתה משמעותית את חייו של ג’ימי ועזרה לו לחזור למוטב.

3) חברים – לפני: לג’ימי יש חברים רבים מעולם הפשע כמו מייק דולן ששמר לג’ימי על המזוודה כשנכנס לכלא, חבר קרוב מחיי הפשע שראלף רצה להביא לו את המזוודה ולחזור למוטב.

               אחרי: נאמר בסיפור שיש לראלף חברים מקורבים לשלטון, ישרים והגונים. “הוא הצליח להפליא גם בחיי חברה שלו ורכש ידידים לרוב”

אנו רואים כאן שאנבל שינתה משמעותית את חייו של ג’ימי ועזרה לו לחזור למוטב.

קצת על הסופר:

או. הנרי, שם העט של ויליאם סידני פורטר, נולד ב-11 בספטמבר  1862 בצפון קארולינה, ארצות-הברית.

 ב-1882 בא לטקסס, עסק במלאכות שונות כגון: פקידות בבנק, מנהל חשבונות ובעל טור הומוריסטי בעיתון יומי מקומי.

ב-1896 נאשם במעילה ונמלט להונדורס. בשובו לארצות-הברית נאלץ לרצות שלוש שנות מאסר ובבית-הסוהר החל לכתוב סיפורים קצרים.

עם שחרורו עקר לניו-יורק ושם התחיל את קריירת הכתיבה שלו.

הוא פירסם בעיתונים ובכתבי-עת מאות סיפורים וביניהם: ראשי-כרוב, מלכים וארבעת המיליונים אשר זכו לפופולריות רבה.

או.הנרי נפטר ב-5 ביוני 1910 ועל שמו הכינו ” פרס או. הנרי”  , פרס שנתי לסיפורים קצרים מצטיינים.