פועלים. סניף קלנסוואה – פינת דויד ברבי

שלום לכולם ובמיוחד תודה לחברים שהיו בבית היוצר ביום חמישי האחרון 27.4.17 בזכותכם חוויתי חוויה נפלאה תודה גם לשכנים מקלנסואה וטייבה ותודה למשלחת מרמאאלה זיאד דרוויש אשתו ושר לשעבר מהרשות
שמח שמאתמול מלא הקיר שלי בחוויות במלים ובתמונות והערכה גדולה מחברים אני שמח שהצלחתי בעת העברת המסר גם להביא הנאה לנוכחים כמובן בזכות החברים הנפלאים והמקצוענים שקראו במקצועיות את השירים וספרו ממחשבותיהם מטייבה המתרגם אחמד עאזם וחברו עבד אלרחים שיך יוסף מופיד סידאווי ממכללת אורנים נתן ברנד שדרן ושחקן ארלט מיניסטר פסיכולוגית שחקנית ומשוררת המשורר וסגן יור אגודת הסופרים אביחי קמחי רן יגיל ורוני סומק עורכי הספר שיצא בהוצאת “עמדה” של רן יגיל ובמוזיקה הרכב שהחיבור שלו נעשה באותו ערב נגן העוד המוכשר נאגי תאופיק שהגיע מירדן המתופף אבו פאדי תקרורי רועי כהן אחייני בקלרינט ועופר לוט המעבד המוזיקאלי ניגן קלידים
והקהל הנפלא ששמחתי לראות איך היה מחובר בעיניו וליבו לבמה
תודה לכולם שנעמתם לי כל כך

Barbi David

פועלים. סניף קלנסווה – דוד ברבי.

תרגום לערבית: אחמד עאזם.

“‘קחי את לבי/ ותני לי את לבך’ —/ שר פריד בקולו/ הרך והעמוק/

כמו מוציא אותו/ מתוך עורקיו,/ יאדימו פניו,/ ידביקו אותנו/ בלהט האהבה/ הפשוטה.//

הופך עורנו צמרמר/ ודמנו חמרמר,/ שיר הלל למלה/ פשוטה”

(מתוך הספר). הוצאת עמדה

קלנסווה / דוד ברבי

זוֹהִי עִירִי, עוֹד מִיַּלְדוּתִי – בְּעֵת הַמִּמְשָׁל הַצְּבָאִי;
אָז, רָכוּב עַל עֲגָלָה וְלוּחַ עֵץ חוֹצֶה אוֹתָהּ –
מָקוֹם לָשֶׁבֶת, גַּם כְּשֶׁלִּפְעָמִים הָיִיתִי מוֹצֵא עַצְמִי
יוֹשֵׁב עַל הַלּוּחַ לְצַד הַדֶּרֶךְ.
וְהַיּוֹם – אֲנִי פּוֹגֵשׁ אֶת נֶכְדֵיהֶם שֶׁל הַיְלָדִים שֶׁבָּאוּ
לַעֲבֹד עִם הוֹרֵיהֶם בַּשָּׂדוֹת. כָּךְ גָּדַלְנוּ יַחַד אֶל
הָאֶלֶף הַשְּׁלִישִׁי.
אֲנִי מִתְקַשֵּׁר לְחָבֵר: “אֲנִי נוֹסֵעַ לְקַלַנְסֻוַּה, מַה
דַּעְתְּךָ שֶׁנֹּאכַל יַחְדָּו אֲרוּחַת בֹּקֶר?”
“נִפָּגֵשׁ בְּשָׁעָה אַחַת-עֶשְׂרֶה”, עוֹנֶה בְּטִבְעִיּוּת.
לְאַחַר כַּמָּה דַּקּוֹת – צִלְצוּל:
“לֹא כְּדַאי שֶׁנֵּלֵךְ עכשַוְָ, הַמָּקוֹם מְסֻכָּן!”
וַאֲנִי, שֶׁמֵּבִין שֶׁמַּשַּׁק כַּנְפֵי הַטְּוָח-הַקָּצָר מִכְּפָר-
כַּנַּא הִגִּיע לָעִיר…
נֶעֱלָב בִּמְקוֹמָּהּ

שיר בכותרות – טור מס’ 4 / מאת: אילן ברקוביץ’

השיר “קלנסווה” לקוח מתוך ספר שיריו החדש, השמיני, של המשורר והחקלאי דוד ברבי (1953, יליד המושב ניצני עוז), “פועלים, סניף קלנסווה” (2017, הוצאת עמדה, מהדורה דו-לשונית, עברית וערבית, עורכי הגרסה העברית: רוני סומק ורן יגיל; תרגום מעברית לערבית: אחמד עאזם, עמ’ 36).

זהו השיר ה-13 מתוך 18 שירי הספר המחזיק בסך הכל 47 עמודים. שלא כמו מרבית השירים בספר, העוסקים בנערות ונשים ערביות שברבי פוגש בקלנסווה הסמוכה למקום מגוריו, בדרך כלל בהגיעו לסניף בנק הפועלים במקום, השיר הזה עוסק תחילה בזיכרונות הילדוּת של המחבר כאשר קלנסווה הייתה תחת משטר של ממשל צבאי (עד 1966), ולאחר מכן עוסק השיר בזמן ההווה של ימינו כאשר קלנסווה צמחה והייתה לעיר (החל משנת 2000).

הרומנטיקה האוריינטליסטית שברבי משית על מפגשיו הארעיים עם נשות קלנסווה עטויות החיג’אב כפי שהיא באה לידי ביטוי ברוב שירי הספר, מתחלפת כאן בנוסטלגיה רומנטית של העבר עם ניפוצה אל המתח בין הישובים היהודים, לבין קלנסווה כישוב ערבי וכחלק מישובי המשולש באזור השרון (טייבה, קלנסווה וטירה). הדיאלוג בין החברים בשיר חושף את המתח הזה, ואפשר שהוא נוגע באירועים שהתרחשו בשנת 2014, הן בכפר קנא שבגליל, אז נהרג אזרח מקומי מיריות שוטרים, והן באירוע שכמעט נגרם בו לינץ’ לאזרח יהודי-ישראלי, שהותקף בידי תושבי קלנסווה שערכו הפגנה בעקבות האירוע בכפר קנא, ומכוניתו הוצתה. אפשר שהאירועים האלה או אחרים גרמו לחבר לסגת מהצעת ארוחת הבוקר ביחד דווקא בעיר זו.

האופן שבו מסתיים השיר הוא מכמיר לב. המשורר נעלב מסירובו של החבר לסעוד עמו בקלנסווה בשם העיר האסורה; העיר המסוכנת; העיר שמוגדרת באתרי חדשות ישראלים ככזו שמייצאת פשיעה, גניבות רכבים, ופריצות לבתים. החזון שמבקש דוד ברבי לשאת מבעד לשירי הספר, שהוא די ברור ומובהק, בעד השלום ונגד הסכסוך הישראלי-ערבי, גם מתוך נקודת המוצא שלו, כבן למשפחה מטוניס התופס את עצמו כיהודי-ערבי (וראו על כך בשיר “לנהל את הסכסוך” בעמ’ 46), מגיע כאן בסוף השיר למבוי סתום. ברבי מגדל הפרחים יכול להיכנס ולצאת מקלנסווה כאשר ירצה, אבל חברו חושש לעשות כן. האידיאה נתקלת במחסום המציאות.
בשבוע שעבר השתתף ברבי בקונגרס עממי יהודי-ערבי שנערך בכיכר רבין בתל אביב; גם המשורר עמיר עקיבא סגל הגיע לשם. שאלתי את עצמי כאשר קראתי ברשת הפייסבוק על חוויותיהם של השניים מהקונגרס מפיח-התקווה הזה, האם יכול להתקיים בימינו קונגרס דומה בקלנסווה?

כפי שכתבתי בעבר במסגרת רשימה במדורי “משורר בשטח”, דוד ברבי איננו מהמשוררים המחודדים בקלמר, וגם השיר שלפנינו חושף את הסגנון הלא-מהוקצע שלו, שנדמה כי עורכיו מעדיפים לשמרו מכוח הרצון לאותנטיות, שלא בהכרח מיטיבה עם המחבר. למרות זאת דווקא הוא מצליח לגעת במקומות שמשוררי ישראל לא מרבים לעסוק בהם. אלו התל אביבים יכולים לכתוב שירים על הסכסוך מבלי לחוש בו באמת, ואילו ברבי נמצא בשטח ממש, בא במגע יומיומי עם ערביי ישראל, חי ונושם את הדברים. הוא מסמן גבולות גזרה חדשים בשירתו, שמשוררים צעירים ממנו יוכלו להלך בהם בעתיד לבוא, וגם אם סימוניו אלה מגושמים לעתים, שוביניסטיים לפרקים, עדיין יש בהם כדי לסמן דרך של שלום ללכת בה.

בריאיון שנערך עמו בעיתון “מעריב” לאחרונה, סיפר ברבי כי הרעיון לכינוס הספר הזה היה של המשורר רוני סומק. טביעות אצבעותיו ניכרות היטב בשם הספר, ובעיצוב שיריו, גם אם מבחינת הפואטיקה רחוקים סומק וברבי כרחוק מזרח ממערב (ב-2009 פרסם סומק את ספרו “אלג’יר”, ונדמה כי קלנסווה של ברבי היא כאלג’יר אצל סומק).

אפשר אפילו לומר כי לעומת ספריו הקודמים של ברבי, כאן ישנה עליית מדרגה מבחינה אמנותית, שאפילו הכריכה המרשימה והיפהפייה של הספר בעיצובה של צופית ברבי, בתו של המשורר, מעידה עליה. עליית מדרגה אמנותית זו פירושה כמו אצל משוררים רבים אחרים, יציאה אל המרחב. אין זה אומר שספריו הקודמים של ברבי היו פחות טובים מזה הנוכחי, אלא שהפעם נדמה כי נצטלל הרעיון במובן של נעשה צלול והתמקד. נקווה כי בעתיד יצטלל עוד יותר גם המבע.

כבוד הנשים באשר הן שם. על ספר שיריו החדש של דוד ברבי

מאת: רן יגיל

• כבוד הנשים באשר הן שם. בספר שיריו החדש (“פועלים. סניף קלנסווה”, הוצאת “עמדה”) דוד בּרבּי מנסה לחבר את אהבתו למקום אל אהבתו לעם. בעצם מדובר בשני עמים: הוא כישראלי-יהודי והעם הערבי היושב בציון. בּרבּי רואה את השלום שחייב לבוא מבחינתו בפרטים הקטנים: בחנויות, בסחורה, ברחובות, בנשים העובדות בבנק ומחוצה לו – בקלנסווה כולה. ברבי כותב כך כי עירו ביום היא קלנסווה, הסמוכה למושב שלו ניצני עוז; ועירו בלֵיל היא תל אביב התוססת. את הדואליות הזו הוא חי ביומיום ובשירים: המערביות התל אביבית והַפָּנים אל המזרח הערבי, אל פְּנים היבשת.

• מוטיב מרגש ורגיש בספר הוא שירים על נשים ערביות. ברבי מתבונן בהן תוך כבוד וחרדת קודש לאישה באשר היא אישה, ובעדינות גברית ואבּהית מופלאה, כמו בשיר האהוב עליי “עטוית חיג’אבּ”: עטויַת חיג’אבּ הנערה./ רק קו אוויר מפריד בינינו/ יפה היא כמו בִּתי/ שואלת:/ “יא-חאג’, זו פעם ראשונה/ אני מול המכונה/ האם תוכל לעזור לי?”/ והיא תבטא זאת/ בשפה ערבית יפה/ ואני שמבין טוב את שפתה/ עונה:/ “הכניסי את הכרטיס וקִראי,/ המכונה ידידותית כמוך”./ עושֶׂה זאת במבטא עברי צח/ המעלה חיוך/ על שפתיה/ והן אותן השפתיים שמבטאות בחן/ במבטא הערבי./ מדהימה הקִרבה/ כאילו המרחק אינו קיים/ עברי-ערבי/ חילופי אותיות בלבד/ כמו חילופי המילים בינינו/ אני והיא כמו אב ובת/ ואפילו החיג’אבּ לא יוכל להפריד/ בינינו.

• זהו ספר שירה דו-לשוני עברי-ערבי. מתרגם השירים לערבית הוא אחמד עאזם, ההגהה הלשונית בערבית נעשתה על ידי עבד אלרחים שיך יוסף, והמשורר רוני סומק ועבדכם הנאמן אחראים על העריכה בגרסה העברית. לא פלא אפוא שהספר הצנוע הזה ריגש את ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), ששלח לבּרבּי מכתב הוקרה. אינשאללה יבוא השלום באמצעות האנושיות הגלומה בשירים הללו.

עֲטוּיַת חִיגַ‘אבּ

עֲטוּיַת חִיגַ‘אבּ שָׁחוֹר הַנַּעֲרָה,

רַק קַו אֲוִיר מַפְרִיד בֵּינֵינוּ

יָפָה הִיא כְּמוֹ בִּתִּי

שׁוֹאֶלֶת:

“יַא–חַאג‘, זוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה

אֲנִי מוּל הַמְּכוֹנָה

הַאִם תּוּכַל לַעֲזֹר לִי“?

וְהִיא תְּבַטֵּא זֹאת

בְּשָׂפָה עַרְבִית יָפָה

וַאֲנִי שֶׁמֵּבִין טוֹב אֶת שְׂפָתָהּ

עוֹנֶה:

“הַכְנִיסִי אֶת הַכַּרְטִיס וְקִרְאִי,

הַמְּכוֹנָה יְדִידוּתִית כָּמוֹךְ“.

עוֹשֶׂה זֹאת בְּמִבְטָא עִבְרִי צַח

הַמַּעֲלֶה חִיּוּךְ

עַל שְׂפָתֶיהָ

וְהֵן אוֹתָן הַשְּׂפָתַיִם שֶׁמְּבַטְּאוֹת בְּחֵן

בַּמִּבְטָא הָעַרְבִי.

מַדְהִימָה הַקִּרְבָה

כְּאִלּוּ הַמֶּרְחָק אֵינוֹ קַיָּם

עִבְרִי–עַרְבִי

חִלּוּפֵי אוֹתִיּוֹת בִּלְבַד

כְּמוֹ חִלּוּפֵי הַמִּלִּים בֵּינֵינוּ

אֲנִי וְהִיא כְּמוֹ אָב וּבַת

וַאֲפִלּוּ הַחִיגַ‘אבּ לֹא יוּכַל לְהַפְרִיד

בֵּינֵינוּ

פועלים. סניף קלנסוואה
סוד גלוי הוא כי אני אוהבת את שירתו של ברבי אשר בעיני מגלם את א.ד. גורדון המודרני. ברבי איש צנוע וגדול, אמרו עליו אמש ואני מסכימה בכל לבי לאמירה זו. יורשה לי לומר שהיה זה אחד הערבים המרגשים בחיי בשנים האחרונות. רבות דובר ועוד ידובר לדעתי על הספר ועל חשיבותו לחיים בדו קיום פה בארץ הקודש שלנו, אך לא רק לנו היא…
לערב המיוחד הזה הגיעו נכבדים מהמגזר הערבי ואף מרמאללה. היו רגעים שדיברו או שרו בערבית ומבלי להבין אף מילה הבנתי כל אחת. עלה והצלח ברבי חברינו היקר. בצניעותך אתה פורץ הדרך האמיתי.

Ada Paz

דוד יקר ואהוב
היה ערב מרגש
ערב בו כל הנוכחים הרגישו תקווה לשלום ממש כמו אצלך ביום יום .
הערב היה מושקע ואיכותי -המוסיקה ההנחיה הדוברים כולם ,בכל שפה שדיברו ,היו משכמם ומעלה – ממש כך.!!!
תודה חבר יקר שאתה מי שאתה וטוב שיש אותך בסביבתינו הכל כך סבוכה .
אוהבת ומאחלת לך עוד ערבי שירה בכל השפות .
נהנתי והתרגשתי
תודה דוד היקר

חגית קוסמטיקס

“כל גרגר של שנאה שאנו מוסיפים לעולם הזה, עושה אותו עוד אנושי פחות ממה שהוא”/ אתי הילסום 1943- 1914
אתמול ערב “שיר סיפור ומוזיקה לכבוד הספר האחרון “פועלים- סניף קלנסוה”/ Barbi David חשבתי על מילים אלו כשנהנתי מערב מיוחד בו יצאו צלילים קסומים משתי שפות יפות, עברית וערבית. היה זה ערב של שירים בעלי עומק מחשבה, יושר פנימי ורבדי משמעות רבים.
ערב של ערגה גדולה וטוטאלית לרעות ואחווה.
אני יהודי ערבי, קורא לעצמו ברבי דוד..
אדם אוהב אדם, קוראים לו חבריו..
היהודי היפה, קראו לו מעל הבמה..
איש אוניברסלי, קוראת לו אני..
כל הטוב הזה נמצא בנפשו של אותו אדם..
מביאה להנאתכם תמונות וקטעים מערב שכולו גשר של תקווה.

Nahum Keren Or

כישוף הרציונלי של האמנות – מיטב שיריו של דוד ברבי

מאת: חגית בת אליעזר

אדם נמצא בעוררות גופנית-מחשבתית, נכנס למצב כתיבה, מפיק משפטים שלעתים אינו מבינם עד תומם, מלטש, מגבש והנה שיר שמניח את  דעתו, לפחות לזמן-מה, ואף משמח. ויש שהשיר עושה את הדרך ההפוכה: ממשפטים מובנים חלקית על ידי הקורא, הישר אל ליבתו הרגשית − שאותה הוא מעורר. האם זהו כישוף? כן, הכישוף הרציונלי של האמנות.

הנה שיר כזה מתוך ספרו החמישי “אור ירח” משנת 2015 (עמוד 40):

מַבָּט מֵחַלּוֹן חֲדַר הַשֵּׁנָה

מַבָּט מֵחַלּוֹן חֲדַר הַשֵּׁנָה מְהַדֵּק אוֹתִי אֵלֶיהָ

וְהָאוֹר מְמַלֵּא אֶת הַחֶדֶר

הַיָּרוֹק מְפַזֵּז אֵלָי וְרוּחַ קְלִילָה מַזְרִימָה

אֲוִיר חָדָשׁ לְרֵאוֹתַי

שֶׁצְּרִיכוֹת לָשֵׂאת אֶת עָצְמַת הָאַהֲבָה

אני רואה בבירור מה טוב בשיר, יכולה להסביר והדבר אינו פוגע כהוא זה בהקסמותי מהשיר.

שתי המילים הראשונות, “מַבָּט מֵחַלּוֹן”, מהדהדות לי את שם ספר שיריו של פרננדו פסואה, “מהחלון הגבוה ביותר”, ואני שמחה להיזכר בחוויית קריאת הספר. צמד המלים “חֲדַר השֵׁנָה” טעון בארוטיקה ביתית משפחתית, והמבט החוצה מגרה עוד יותר את יצר המציצנות. “מְהַדֵּק אוֹתִי אֵלֶיהָ” – יש כאן כוח מבוקר, תנועה הדדית, ציפייה לפתרון חידת “אֵלֶיהָ”. האור, הירוק והרוח מתרחשים מחוץ לחדר, משרים תחושה של יום, פתיחות, נינוחות. מה שיפה בעיניי הוא ששלושת אלה משרתים את

האדם: תפקידו של האור – למלא את החדר, הירוק מופנה אל הדובר והרוח נועדה להזרים אוויר לריאותיו. אני מרגישה את האביב – גם במילה “חָדָשׁ” וגם שתי ההברות של “אוויר” הןa – vi, כשתי ההברות של “אֲבִיב”. ואז לאחר הטיול בחוץ, בטבע, מחזיר אותנו השיר פנימה, אל חדר השינה, אל האדם האוהב בעוצמה – הוא איתן הטבע, בזכות היותו חלק משלם – חלק מהזוג. הריאות הן סמל כפול – גם של הרגש וגם כנשימה המוגברת בזמן מעשה האהבה.

השיר נגמר וחידת “אליה” לא מתפענחת. הדבר גורם לי לקרוא את השיר שוב, כי אולי לא קלטתי את הכול בקריאה הראשונה. וזה פעלול יפה, הרי כל שיר נכון לקרוא יותר מפעם אחת. אין תשובה, אך יש לי השערה סבירה, כך שאני נשארת במתח נעים.

הבו-זמניות של ההימצאות בחדר ומחוצה לו מסקרנת, מהדקת את הקורא את הקורה ומעניקה תחושת שלמות. השימוש במילה “האהבה” מוצדק כאן, משום שהייתה באווירת השיר לכל אורכו ויפה לתת לה את זכות המילה האחרונה.

ביוגרפיה

דוד ברבי נולד במושב ניצני עוז שבשרון ומתגורר בו כל חייו. הוא חקלאי העוסק בגידול ירקות ופרחים ליצוא. כיהן כיו”ר ועד המושב וממשיך בפעילות ציבורית בארגון מגדלי הפרחים שבלשכת המסחר בתל אביב. ברבי בעל השכלה תיכונית, אולם כפי שהוא מעיד על עצמו הוא אוטודידקט, בעיקר בתחום השירה. עד שנות השלושים לחייו היה חבר בלהקת רוק/פופ שהורכבה מבני משפחתו. הלהקה התפרקה בשנת 1981 כשבן דודו, שהיה חבר בלהקה, נהרג בתאונת דרכים. ברבי גילה את קולו הספרותי בשנת 20099 בעקבות מותו של אביו, רחמים, שהקשר איתו היה חזק ומשמעותי. כהגדרתו, “התחלתי לכתוב שירה חמש דקות לאחר פטירתו של אבי”. ברבי כתב פואמה לזכר אביו וכך נמשך לעולם השירה.

ברבי למד בסדנאות כתיבה במשך ארבע שנים בהנחיית מיטב המשוררים והסופרים, בהם מאיה בז’רנו, רן יגיל, רחל חלפי ויקיר בן-משה. הוא הושפע  מהמשוררים אבי אליאס, רוני סומק ופרננדו פסואה, ובעיקר מרן יגיל שעורך את כל ספריו וברבי מכנה אותו “האב הספרותי שלי”. לאחרונה ברבי פעיל גם בחיים הספרותיים בישראל.

ברבי הוציא לאור שישה ספרים פרי עטו: “חוויה מתקנת”, “מרחקי נגיעה”, “ספינות מותרות”, “מי יהלך”, “אור ירח” ו”צלצול מאחותי”. בו-בזמן החל להלחין שירי משוררים. עד כה הוציא לאור גם ארבעה אלבומים: “לכתוב שיר על אבא”, “מפגש עם הריח”, “מניפת המשוררים” ו”מי יהלך”. האלבום “מניפת המשוררים” כולל 13 שירי משוררים מהשורה הראשונה: רוני סומק, אברהם חלפי,רפי וייכרט, מירון ח. איזקסון, יקיר בן-משה ועוד.

יצירותיו 

ברבי הוציא לאור שבעה ספרים פרי עטו, בהוצאת “עמדה” בעריכת רן יגיל: “חוויה מתקנת”, “מרחקי נגיעה”, “ספינות מותרות”, “מי יהלך”, “אור ירח” ו”צלצול מאחותי”‘ בו-בזמן החל להלחין שירי משוררים. עד כה הוציא לאור גם ארבעה אלבומים: “לכתוב שיר על אבא”, “מפגש עם הריח”, “מניפת המשוררים” ו”מי יהלך”. האלבום “מניפת המשוררים” כולל 13 שירי משוררים מהשורה הראשונה: רוני סומק, אברהם חלפי, יחזקאל נפשי, רפי וייכרט, מירון ח. איזקסון, יקיר בן-משה ועוד.

ספריו 

• חוויה מתקנת: שירים. תל אביב, עמדה יגיל, 2011

• מרחקי נגיעה: שירים, תל אביב: עמדה יגיל, תשע”ב 2012. עריכה: אבי אליאס, רן יגיל

• ספינות מותרות: שירים. תל אביב: עמדה יגיל, 2012

• ומי יהלך: שירים. תל אביב: עמדה יגיל, 2014

• אור ירח: שירים. תל אביב: עמדה יגיל, 2015

• צלצול מאחותי: שירים, תל אביב: עמדה יגיל, 2015
• פועלים. סניף קלנסואה שירים תל אביב: עמדה יגיל , 2017

אלבומיו

• לכתוב שיר על אבא, 2012

• מפגש עם הריח, 2012

• מניפת המשוררים, 2013

• ומי יהלך, 2014

.

Barbi David

נהדר אתה אמנון יקר ומעשי ידיך להתהדר בהם

אני בהלם אין ספק שאתה אלוף

ליקטת וכתבת כל כך יפה עם התמונות

ועם תגובות של משתתפים ומשתתפות

אני חייב לך תודה גדולה וגם מנגינה

דויד סמוכה

תבורך