הכל התחיל כשהיינו בנות 3, הדבר שבו היינו הכי טובות היה חיקוי האחים שלנו, שבאותה תקופה רקדו.

בכל פעם שראינו אותם רוקדים ופשוט משתחררים על הרחבה, לא היה דבר אחר שעשינו מאשר לחקות אותם.

ישר ההורים שלנו הבינו שיש בנו פוטנציאל, ושאנחנו נמשכות לכל סגנונות הריקוד. הם לא היססו לרגע ורשמו אותנו לשיעורי המחול.

לעומתם, המורים לא ראו בנו תועלת, וחשבו כי אנו צעירות מידי ולא מתאימות מבחינת בגרות, אך ההורים לא וויתרו והמשיכו לחפש סטודיו מתאים

שיקבל אותנו בשמחה ובאהבה.  

בסופו של דבר, אחרי המון זמן והמון תסכול, הם מצאו, ובכל פעם מחדש, בכל אותו יום בשבוע ובכל אותה שעה, הלכנו באושר לשיעור, מלאות שמחה ובטחון.

מאז הבנו, שנולדנו לרקוד.

אף אחד לא הבין ועד היום אף אחד לא מבין איך זה הגיוני שילדות בנות 4 מחליטות בגיל כזה צעיר דבר שכזה, אך את האמת שלא באמת קיבלנו את ההחלטה בגיל זה, זהו דבר שנודע לנו במשך השנים כי בכל זאת, ריקוד זה הדרך שלנו לבטא את עצמינו, זאת הדרך שלנו להראות מתי אנחנו שמחות ומתי אנחנו עצובות, וזאת הדרך שלנו להראות את מי שאנו באמת. 

עברו השנים ולא הפסקנו לרגע להתאמן ולהשקיע. עם השנים השתתפנו בעוד ועוד תחרויות מקומיות אך לתחרות ארצית רק חלמנו להגיע.

עברנו מסטודיו לסטודיו, בכל פעם יותר מוצלחים ומקצועיים עד שהגענו לסטודיו ה”מושלם”.

שם התחברנו ונגלנו למורים שעד היום מלווים אותנו ולמערכת שעות העמוסה והמגוונת.

כעבור מספר שנים, שכבר היינו בנות 10 הבנו שהסגנון שאליו אנחנו הכי מתחברות הוא היפ-הופ. הוספנו שיעורי היפ-הופ והפחתנו בשיעורי קלאסי ומודרני כדי להתמקד בעיקר בהיפ-הופ. באותה שנה הצטרף לשיעורי היפ-הופ ילד חדש, ששמו עמית. מהרגע הראשון שראינו אותו התחברנו אליו והזמנו אותו לפגישותינו שערכנו אחר הצהריים במטרה להתאמן על הריקודים. הפכנו למעין “חבורה”.

המשכנו עם סדר השבוע המטורף והלא פשוט שהיה לנו למשך עוד שנתיים, עד שבגיל 12, תחילת כתה ז’ סיפרו לנו על הבשורה המרגשת, “השנה תשתתפו בתחרות הארצית”. מאז, סדר השבוע שלנו הפך מקשה, לכמעט בלתי אפשרי, כך שהסטודיו הפך ל”בית השני שלנו”.

כמו לכל רקדן וכמו לכל אדם העוסק בספורט היו לנו המון מקרי משבר, בהם הדבר שהכי רצינו היה לפרוש, להרים ידיים, לוותר, ופשוט להיות בבית, כמו נער נורמאלי, שנפגש עם חברים והולך לתנועות הנוער. אך למרות המשברים הקשים והמייגעים לא וויתרנו, החזקנו אחד את השני הכי גבוה שרק אפשר כדי שנשאר יחד ולא נפרד.

הריקוד היה מוכן, התלבושות היו תפורות, המיקומים היו מושלמים. הדבר היחיד שלא היה מוכן היה משהו בנו, מבחינה נפשית, כי בכל זאת, זו הייתה השנה הראשונה בה חווינו דבר שכזה. זו השנה הראשונה בה חווינו את אופן ההכנות לתחרות, את כל הלחץ ואת כל המאמצים האפשריים של המורים ושל הרקדנים כדי שנצליח כמה שיותר.

הגיע יום המופע, פעימות הלב התחזקו מדקה לדקה והלחץ גבר. “3 דקות לעלייה” אמרה הסדרנית ורק אז הבנו, אנחנו בתחרות הארצית.

“חצי דקה לעלייה” אמרה שוב הסדרנית. הדופק פעם בחוזקה בראש, הרעד התפשט בגוף וקצב הנשימה גבר.

עלינו לבמה, וראינו את כמות האנשים הרבה שלא היה אפשר לראות את פרצופם בגלל התאורה החזקה. לא ראינו את השופטים ולא חשבנו על שום דבר אחר מאשר על הריקוד… 

הגיעו התוצאות. קיווינו, התפללנו והיינו במתח. הגענו מקום שביעי, שלמרות שזה מיקום מעולה יחסית למספר המשתתפים התבאסנו, כי השקענו את כל כולינו וציפינו להגיע לפחות לשלישיה הראשונה. קיבלנו פרחים והמון חיבוקים ונשיקות מכל המורים הגאים, מכל ההורים המאושרים ומכל החברים התומכים.
התחילה השנה החדשה, היינו בתחילת כתה ח’ ובמקום לבלות יחד עם כל החברים בלונה פארק, הלכנו לסטודיו. “זו שנה חדשה” אמרה המורה, “וכמובן שגם השנה נשתתף בתחרות הארצית” המשיכה, “אנחנו נופיע בריקוד קבוצתי”.
כשהסתיים השיעור חשבנו יחד והחלטנו שאנחנו רוצים לתכנן כוריאוגרפיה לבדינו ולהתחרות איתו, אך חששנו שלא יאשרו לנו זאת, שלא נהיה מספיק טובים, שנפסיד ועוד המון מקרים שיכולים רק לבאס אותנו. פחדנו בעיקר שאף אחד לא יאמין ביכולות שלנו ושאף אחד לא ירצה שנתחרה שלושתנו, ועוד בעיקר שניקח אחראיות על הכוריאוגרפיה.
עברו להם חודשיים ואנחנו עוד לא יזמנו את השיחה עם המורה שבה נבקש ממנה להתחרות יחד כוריאוגרפיה שנמציא. בכל פעם דחינו את זה יותר.
“זהו היום נדבר איתה” אמרנו לאחר המון התלבטויות. 
השיחה לא הייתה פשוטה, רק להוציא מפינו את המשפט “אנחנו רוצים להתחרות יחד בכוריאוגרפיה שנמציא בתחרות הארצית” לקח כמעט חצי שעה.
כמו שחששנו כך היה, לא אישרו לנו, לא בהכרח כי אנחנו לא טובים מספיק אלא בעיקר בגלל שזה מסובך ולא פשוט. 
זה היה השלב שבו נשברנו ובלי סיבה מובנת פשוט רבנו. צעקנו אחד על השני ובמילים אחרות, התפרקנו.
לא דיברנו בערך שבועיים אחד עם השני וזה היה קשה לכולנו כי לא היה לנו במי להאחז בכל העומס שהיה, אך בסופו של דבר דיברנו, ואחרי שבועיים שבהם היינו חסרי כוחות וחסרי חשק לכל דבר החלטנו יחד שאנחנו לא מוותרים, ושאנחנו נעשה הכל כדי שנתחרה יחד.
הכנו לעצמנו בראש שיחה נוספת עם המנהלת של הסטודיו ועם המורה שלנו ויזמנו עוד שיחה איתן.
דיברנו המון ועדיין, אין אישור.
לא ידענו מה לעשות, כמעט שוויתרנו על העניין עד שעלה לנו רעיון- להמציא ריקוד ולהראות למורה ולמנהלת אותו ואולי כך הם ישנו את הדעה.
כמעט שוויתרנו גם על הרעיון הזה. זה לא פשוט להמציא כוריאוגרפיה במיוחד כשיש תקופה עמוסה כזו. היו לנו המון סכסוכים ביננו כי בכל פעם מישהו אחר לא רצה ולא הסכים לגזול זמן וכוח בשביל זה.
עבר הזמן והתקרב סוף השנה, ועדיין לא עשינו כלום בנידון, עד שיום אחד הגיע לסטודיו שלנו רקדן שסיפר לנו על קורות חייו. קורות חייו היו יותר ממרתקים והם אלה שהביאו לנו את המאית כוח האחרון שנשאר לנו ואת המאית תקווה שהייתה בנו. הם אלה שגרמו לנו להחליט- להמציא את הכוריאוגרפיה בתקווה שהמורה שלנו והמנהלת יתחרטו ויתנו לנו את האישור להתחרות. 
פספסנו בית ספר, פספסנו שעות שינה, פספסנו אירועים משפחתיים והכל היה אך ורק במטרה להמציא את הריקוד כדי שיהיה מושלם.
חודש לקראת התחרות הריקוד היה מוכן. כולם בלחץ לקראת התחרות כך שהיה נורא קשה ליזום עוד פגישה עם המורה והמנהלת, אך בסופו של דבר נפגשנו איתם ללא הרצון שלהן. “אם זה קשור לתחרות עדיף שלא נתחיל בכלל לדבר” אמרה המנהלת של הסטודיו, אך במקום לדבר ולהגיד את מה שהיה לנו להגיד פשוט הפעלנו את המוזיקה ורקדנו. ברגע שהמוזיקה נעצרה המורה והמנהלת היו בהלם. הן לא ידעו מה להגיד, ואנחנו היינו בטוחים שכל המאמצים ובזבוז הזמן שלנו היו לשווא. ואז, באותה השנייה בה המחשבות שלנו לא עצרו לרגע הן הסתכלו אחת על השנייה, עשו מעין הנהון ואמרו בפה אחד “ברוכים הבאים לתחרות הארצית”. ירדה לנו אבן מהלב.
יום התחרות הגיעה ובדיוק כמו בשנה הקודמת כולם היו בלחץ ובמתח.
הגיע החלק שבו נערים מתחרים בריקודים קבוצתיים. עלינו לבמה במלוא הלחץ ורקדנו. הרגשנו בעננים.
לאחר הריקוד היה לנו שעה של זמן חופשי עד שיגיע החלק בו נערים מתחרים בזוגות עד רביעיות, אך במקום לנוח רק התאמנו ללא הרף.
הריקוד שלנו עלה ראשון בחלק זה ולכן הלחץ היה אפילו יותר גדול כי את הריקוד הראשון זה הריקוד שהכי זוכרים, לכן אין בו מקום לטעויות.
האורות כבו והסדרנית אמרה לנו לעלות לבמה. עלינו, רעודים, מפוחדים אך בעיקר גאים בכל הדרך שעברנו, בכל המאמצים שהשקענו ובכל היוזמות שהייתה לנו.
החלה המוזיקה, לקחנו נשימה עמוקה ורקדנו. ניסינו לצאת מהלחץ ובאמת הצלחנו להשתחרר מהר מאוד. ראינו את כל אורות המצלמות מהקהל ואת חיוך השופטים. הרגשנו אחד את השני וניסינו להיות הכי אחידים שרק אפשר. התלבושות שלנו היו מושלמות וכשירדנו מהבמה הרגשנו הקלה. הרגשנו שנתתנו את כל כולינו ושהצלחנו ובגדול.
התוצאות הגיעו וקראו לכולנו להגיע לבמה. הקריאו את קטגוריית הילדים ואחר כך את קטגורית הבוגרים ואז הגיעו לקטגורית הנערים(בריקוד קבוצתי).
הגענו מקום שני! לא היו מאושרים מאיתנו. אחרי שנרגענו וקיבלנו את המדליות עברו לקטגוריית הנערים (ריקודי זוגות עד רביעיות).
“ובמקום שלישי” אמר השופט, “גיל ושי”. “ובמקום השני” אמר שוב, “רוני נועה וניצן”. “ובמקום הראשון..” היה לרגע שקט ואז אמר, “נוי נעמה ועמית”.
בהתחלה חשבנו שאנחנו בחלום, לא היינו בטוחים אם זו האמת אך מיד התאוששנו, קמנו במבט מופתע וקיבלנו את הגביע.
הדבר היחיד שאנחנו זוכרים מאותו הרגע אלו המחיאות כפיים הסוערות שלא הפסיקו, את השריקות מהקהל ואת הפרפרים שהיו לנו בבטן.
מאותו הרגע, חיינו השתנו.
בעוד שאנחנו הולכים לכיוון האוטו, אחרי כל החיבוקים, הנשיקות, התמיכות והמחמאות רצה לכיווננו אישה שלא הכרנו, אך כשהתקרבה ישר זיהינו שזוהי אחת השופטות. “אפשר לדבר איתכם לרגע?” שאלה, ואנחנו הנהנו והלכנו בעקבותיה.
“תראו” אמרה, “כשצפיתי בריקוד שלכם, וכששמעתי את הנאום שלכם בסוף, על כל הדרך שעברתם ושלא התייאשתם ולא וויתרתם, הבנתי שאתם הילדים שאני מחפשת”. לא הבנו למה היא התכוונה כשאמרה זאת אך מיד היא המשיכה.. “אני כבר המון זמן מחפשת ילדים בגילאים שונים שיתאימו ללהקה שלי, ואת האמת שברגע זה סיימתי את החיפושים.. הסטודיו בו אנחנו עובדים הוא בכפר סבא ואנחנו משקיעים בו את הנשמה בשביל שלכל מי שרוקד אצלנו יהיו את התנאים הכי טובים. אנחנו טסים פעם בשנה לתחרות ענקית באירופה וזכינו פעם אחת מקום שלישי ופעם אחת מקום חמישי. אנחנו ממש נשמח אם תצטרפו אלינו כי כשראיתי אתכם התמלאה בי תקווה ענקית שנגיע אפילו למקום הראשון.”
לא ממש ידענו מה להגיד.. היינו צריכים לעכל את הכל. כל המחשבות בראשנו בלבלו אותנו לגמרי והאישה הזאת ששמה גלית שמה לב לכך.
“אני מבינה את הבלבול שיש לכם כרגע אז אני פשוט אתן לכם את הפרטים עליי ועל הלהקה ותחזרו אלינו עם תשובה” היא חייכה והביאה לכל אחד מאיתנו פתק קטן עם הפרטים. הודנו לה ודיברנו קצת וכשחזרנו הבייתה לא חשבנו על דבר אחר מלבד זה.
עברו שנתיים, השנתיים הכי קשות, מעייפות ומדהימות בחיים שלנו. אז בסופו של דבר החלטנו לעבור ללהקה הזו, והגענו מקום שני בתחרות הענקית באירופה, שזה הישג ענק. אחד השופטים בתחרות הזו אף הציע לנו מלגה של 3 שנים שם.
המעבר מהסטודיו שהיה הבית השני שלנו ללהקה היה מעבר קשה, עם המון התלבטויות ובכי, אך בסופו של דבר היינו שלמים עם ההחלטה.
במשך כל השנים האלו למדנו שאסור לוותר אף פעם גם כשקשה וגם כשהמטרה נראת בלתי אפשרית להגיעה.
למדנו שאנחנו צריכים לסמוך אחד על השני ובעיקר על עצמינו ותמיד להפגין בטחון עצמי ותקווה.
למדנו שאין דבר העומד בפני הרצון, והכי חשוב, למדנו שאין אחד שלא מסוגל להגשים את חלומו, גם אם הוא חושב שאינו מסוגל.