pbl ספרות

עבודה בספרות

מגישים: איתי סולומון וליאור שטרית

למורה: מיכל מזרחי

כיתה: ח4

.הדמות שבחרנו: אמא של יאנקו

אמא של יאנקו היא דמות שמגיעה רק לקראת סוף הסיפור. היא מקפידה מאד על סדר יומו של בנה, ולא נותנת לו לצאת מחצר הבית.

מכך ניתן להסיק שהיא סובלת מטראומה שקרתה לה במלחמה בפולין.

היא סוגרת את בנה בחצר הבית ולא נותנת לו לצאת לבדו כיוון שהיא פוחדת שיאנקו לא יוכל להסתדר בעצמו עם כיסא הגלגלים.

יומני היקר,

היום התחיל כפי שהוא תמיד מתחיל.

קמתי בבוקר, נכנסתי לחדרו של יאנקו והוא כרגיל עוד ישן במיטתו .

התארגנתי מיד ויצאתי כהרגלי לערוך סידורים במרכז העיר .

אני אוהבת את העיר הזאת , נחמדה וצבעונית .

הבעיה היחידה היא שגם כאן המלחמה עדיין ממשיכה .

כל כמה ימים מתרחשת מתקפה על העיר .

הסתובבתי וקניתי קצת מצרכים .

לאחר שעתיים קלות חזרתי הביתה והופתעתי לגלות:

יאנקו שלי לא ישן בחדרו!

חיפשתי בכל פינה . בסלון , בגינה , אולי הוא קפץ לשכנים לקחת אוכל ?!

הוא לא היה בשום מקום .

הייתי חסרת אונים . לא ידעתי מה לעשות. לא היה לי ממי לבקש עזרה.

מה קרה לו ? איפה הוא ? איך הוא מסתדר לבדו בחוץ ? המחשבות הטריפו אותי ואני נכנסתי ללחץ .

שכנעתי את עצמי שהוא הלך לרגע . שהוא מיד יחזור.

חיכיתי במשך שעה שלמה . הוא לא חזר .

זהו זה , אמרתי לעצמי . אני יוצאת לחפש אותו .

רצתי במורד הרחוב . צעקתי בקולות: ” יאנקוֱ ! , היכן אתה ילד שלי?!”

לא הייתה תגובה .

המשכתי לרוץ בכל כוחי .

לפתע , שמעתי קול ירי .

הערבים החלו מתקפה נוספת על העיר .

לא רחוק ממני החל לעלות עשן גדול .

בום נוסף נשמע לאחר דקה ארוכה. הפעם העשן היה קרוב אליי , המרחק היה כמה בתים .

אנשים צרחו , רצו , נפלו . אימהות מפוחדת לקחו את הילדים שלהן והחלו רצו בכל הכוח .

בתוך כל המהומה ובלאגן נזכרתי ביאנקו .

בטח מפוחד עכשיו . לא יודע מה לעשות. לא יודע איך לברוח , איך להסתתר .

הגוף שלי החל לרעוד . נכנסתי להתקף .

קולות הרובים ,הפצצות , האנשים הצורחים . הכול החזיר אותי אחורה . לפולין.

לא החזקתי מעמד . הגוף שלי לא הגיב . רציתי לברוח , לצעוק . שום דבר לא קרה .

הראש שלי החל להסתחרר . התעלפתי  .

איני יודעת כמה זמן הייתי מחוסרת הכרה . אך מסביבי כל הרחובות היו ריקים  . נטושים

העיר התרוקנה מכל נפש חייה . נשארתי לבדי . בוכה. על המדרכה ברחוב .

חשבתי על יאנקו .

למרות שהיה נראה שצריך נס כדי שאוכל לראות אותו שוב ,

לא ויתרתי , קמתי , ורצתי בכל כוחי לחפש אחריו .

רצתי ורצתי , בלי הפסקה , בלי לחשוב ” מה אם ? “

לפתע , הבחנתי בחבורת נערים שרצים במעלה הרחוב . הם דחפו אותו בכיסא הגלגלים . את יאנקו שלי .

שפשפתי את עייני כדי לבדוק האם זה סתם חלום . זה לא היה. המשכתי לרוץ ואכן הקבוצה קרבה וקרבה אליי.

סערת רגשות התחוללה בתוכי .

הייתי מאושרת . אולי הכי מאושרת שהייתי אי פעם . חשתי שמחה שלא ניתן לתאר . אך בו זמנית כעסתי נורא . כעסתי על שיאנקו יצא מהבית מלכתחילה .

זה לא היה הוא . לא יתכן .

הנערים האלה . הם הוציאו את יאנקו שלי מהבית !

כשהגעתי אל הנערים הייתי מלאת זעם והתחלתי לצעוק עליהם. סתרתי לנער שדחף את כיסא הגלגלים של יאנקו . הוא אשם בכל זה !

מיד אחרי זה פרצתי בבכי ונפלתי ארצה לחבק חזק את בני .

חזרנו הביתה, יאנקו ואני . הוא סיפר לי את כל אשר עבר עליו היום . הוא סיפר לי על שהלך לים , ונהנה מאד להיות מוקף בחברים , לשמוע את צחוקם של אנשים , לשמוע את קולות הספינות המפליגות בים, ולדמיין שהוא קפטן המפליג למרחקים וחוקר את העולם.

ואז חשבתי לעצמי , לא פלא שהוא ברח. הוא בסך הכול רצה להכיר את הסביבה ולבלות .

אולי אני נוקשה מידי . עליי לתת לילד שלי לחיות בחופשיות .

רפלקציה:

נהננו מאד לעשות את העבודה.

היה נחמד לכתוב יומן ולהכניס קצת פרטים מהדמיון שלנו.

אמא של יאנקו מופיעה רק בסוף הסיפור. אז היינו צריכים להמציא את נקודת המבט שלה בעצמינו.

החלק של ליאור:

אני חשבתי ביחד עם איתי על הפרטים בסיפור, איך משלבים את מקור הסיפור עם נקודת המבט של אמא של יאנקו.

החלק של איתי:

אני הימרתי את המילים שלנו לטקסט ועזרתי בלמצוא פרטים.