יאנקו מן העיר התחתית

מדוע בחרנו ביאנקו?

בחרנו ביאנקו מכיוון שהוא דמות מעניינת בעינינו:

הוא עבר המון משברים בחייו, ,טראומות ואבדות.

בנוסף שמענו סיפורים רבים על ילדים שחיו בתקופת מלחמת העצמאות, אך לא שמענו סיפורים על פליטים. החלטנו לנצל את ההזדמנות להתעמק בחייו של ילד פליט בתקופה.

ליאנקו יש תכונות רבות שאנו מזדהים איתן כגון: דאגה לאמו, דאגה לחבריו, הוא מציע להם לאכול על חשבונו ואפילו דואג לחיית המחמד שלו, תיאודור התוכי.

5.11.1948

זהו הדף הראשון שאני כותב ביומן החדש שלי אותו קיבלתי מאימי כמתנת יום הולדת.

אתמול פינו אותנו לבית חדש בעיר התחתית. הבית גדול ואני מצפה להרפתקאות חדשות.

אני מקווה שאמצא חברים חדשים. מרוב התרגשות אני לא מצליח להירדם!

15.11.1948

עבר כבר שבוע וחצי מאז שפינו אותנו מהקיבוץ לחיפה.

אני לא אוהב את העיר התחתית, אין לי חברים ואמי לא מרשה לי לצאת להסתובב מחוץ לגינה.

אני יושב לבדי. חברי היחיד הוא תיאודור. לפעמים נדמה לי שגם תיאודור מחפש חברים, הוא צורח כל פעם שמישהו מתקרב כמנסה להתיידד. בשעה אחת אמי חוזרת הביתה מהעבודה.

16.11.1948

היום חזרתי למקומי הקבוע ליד העץ יחד עם תיאודור והתחלתי לקרוא שוב את הספר של שרלוק הולמס.

בזמן שאני קורא את ספריו אני מדמיין שאני פותר תעלומת פשע מסתורית במיוחד. לפתע ראיתי שני ילדים קופצים מעל הגדר ונכנסים לחצר. הסתכלתי עליהם בסקרנות ובזווית העין ראיתי שתיאודור עשה משהו דומה. הילדים החזירו מבט. נשארנו ככה שניות ארוכות. רציתי להכיר חברים חדשים אבל פחדתי להרוס את ההזדמנות. תיאודור הציל את המצב וצווח. החלטתי לשקר ולהגיד שהוא אמר שלום. לאחר מכן ביקשתי שיביאו את תיאודור אלי. אחד הילדים הביא אותו אלי והאכלתי את תיאודור. תיאודור צרח שנית, שיקרתי שוב ואמרתי שהוא מודה להם.

שאלתי את הילדים אם הם יודעים לשחק שחמט. אחד הילדים הנהן ואמר שהוא יודע דמקה וקצת שח. התרגשתי מאוד. ניצחתי אותו פעמיים מאד בקלות. לאחר מכן השני הזמין אותי לדמקה, גם אותו ניצחתי. הילד אמר שהוא מעדיף משחקים שאני לא יכול לשחק. מיד עלה לי הזיכרון כיצד איבדתי את רגליי.

היה זה יום שמשי וחמים, ואני טיילתי עם אמי ביער הממוקם קרוב לעיר.

פתאום האדמה רעדה קלות, ושמעתי זמזום, לפני שהבנתי מה קורה ראיתי נצנוצים בשמיים.

ראיתי שאמי קפאה ומבט חרד על פניה, לפתע שני עיגולי אש עצומים כהרים כיסו את העיר, מיד אחרי רעש הנפץ האיום הגיע אלינו, האדמה רעדה נוראות.

פתאום האדמה נשברה תחת רגליי וכשלתי אחורה. התגלגלתי במדרון. לפתע חשתי כאב חד ברגליי, ואז הכל נדם, עיניי ראו רק שחור.

התעוררתי בבית חולים, חבוש בכל הגוף. אמי בכתה ליד מיטתי. היא סיפרה לי שהפציצו את העיר שלנו, ומעוצמת הפיצוצים האדמה רעדה וסלע גדול ריסק לי את הרגליים, ושלא אוכל ללכת יותר.

ניפנוף כנפיים של תיאודור החזיר אותי למציאות. הילד הסתכל עלי במבט של אכזבה לאחר שסירבתי.

אמרתי להם את שמי, והם סיפרו לי את שמותיהם.

לאחד קוראים שוקה, ולשני אפריים.

אפריים שאל אותי אם אני לומד בבית ספר ועניתי בשלילה.

ואז דיברנו על ספרים, אפריים אוהב לקרוא ושוקה לא.

לאחר מכן שוקה הציע שנלך לים, למרות שאף פעם לא הייתי בים, עניתי בשלילה. אבל אני רוצה לדעת איך הים נראה, המון שנים עברו מהפעם האחרונה שהייתי בים.

סיפרתי להם שאבי מת במלחמה לאחר ששוקה שאל.

נפרדתי מחבריי החדשים. הם הבטיחו שיבואו שוב.

24.11.1948

שוקה ואפריים באו לגינת ביתי כמעט בכל יום במהלך השבוע.

זה היה השבוע הטוב ביותר שהיה לי מאז שעלינו לישראל.

הם ישבו ודיברו איתי, סיפרו לי סיפורים וחוויות, ואני סיפרתי להם.

אני מחכה להם עכשיו, ליד העץ.

27.11.1948

היום קרה משהו שונה. שוקה ואפריים הגיעו מוקדם יותר לביתי.

שוקה נעמד מאחורי כיסא הגלגלים והחל לגלגל אותו לכיוון הים.

המחשבה שאני הולך לראות את היום שוב ריגשה אותי מאוד.

תיאודור שנמצא בכלובו על ברכיי הסתכל סביב בסקרנות אופיינית.

כשהגענו לים נשימתי נעתקה.

הים הכחול, הפתוח, האינסופי נגלה לעיני.

תיאודור נפנף בכנפיו, המראה היה חדש גם לו, הוא גם התרגש.

שוקה ואפריים גלגלו את הכיסא ממש עד קו המים, והלכו להתרחץ.

קינאתי בהם, הם יכולם ללכת לאן שהם רוצים, לעשות מה שהם רוצים.

לאחר שאפריים ושוקה סיימו להתרחץ, הצעתי לקנות להם אוכל.

קנינו שלושה שלגוני מנטה ובוטנים לתיאודור, אותם אכל בהנאה.

בחיים לא אכלתי שלגון, הטעם המרענן והמתוק מילא את פי, זה היה הדבר הטעים ביותר שאכלתי מזה זמן.

אפריים ושוקה אכלו את שלגוניהם בהנאה.

פתאום זה חזר.

האזעקות הופעלו.

הזמזום החל, הנצנוצים חזרו.

המטוסים הטילו ארבע פצצות.

צעקתי להזהיר את חברי כשהפיצוצים כיסו את הנמל.

כיסיתי את פני בעוד שחברי דוחפים את הכיסא ברחובות העיר.

לא ראיתי כלום, רק שמעתי את רעש ההתפוצצויות.

ראיתי שוב ושוב בזכרוני את הפיצוצים שהשמידו את עיר מגורי, לא יכולתי להפסיק את זה.

פתאום הרעש חלש, ידעתי שאנו במקלט. לפתע הכל נדם.

הורדתי את ידיי מהעיניים. השעה הייתה אחרי אחת.

ידעתי שכאשר אימי תגלה שאני לא בבית אני אהיה בצרות. חברי דחפו את כיסא הגלגלים ברחוב.

כשהגענו לבייתי ראינו את אימי.

אימי בכתה וצעקה על תושבי השכונה. וכשראתה אותנו, צעקה עלינו וסטרה לשוקה.

היא חיבקה אותי ובכתה, ובזווית העין, ראיתי כיצד חברי נעלמים…

רפלקיצה

איתן:

למדתי על יאנקו ואיך הכל נראה מהנקודת מבט שלו, למדתי להוסיף דמיון משלי לסיפור ולספר את הסיפור כמו שאני וחברי  לקבוצה רואים אותו.

תרמתי בחלק של הכתיבה כתבתי את כל התקציר של העבודה.

היה ממש כיף לעבוד איתם.

נדב:

למדתי על המצב בארץ באותה תקופה, למדתי שזה לא מובן מאליו שאנו חיים בארץ בלי פחד, התעניינתי בסיפור והעמקתי, כמו כן התנסתי במיומניות של כתיבה ויצירת גירסה “משלנו” לסיפור.

הייתי חלק בכתיבה של התקציר, בכתיבת העבודה וניסוח תוכן העבודה, כמו כן לקחתי חלק בכתיבת העבודה על המחשב.

פלג:

היה נחמד לעבוד עם הקבוצה שהייתי אתה כי היא עבדה טוב ותמיד עבדו ולא התעסקו בדברים אחרים לא קשורים לעבודה.

אני עזרתי לנסח את העבודה וכתבתי אותה בי word