יומן אישי של יאנקו

”.בחרנו בשוקה בגלל התעלומה והסיבה הלא ידועה שהוא ”ילד חוץ

.זה מסקרן שאין לו הורים ובית חם

.ההתנהגות השובבה, ועם זאת המוסרית, מעניינת

הרבה פרטים בסיפור חסרים לגביו ויכול להיות מאוד מעניין להתחבר לדמותו ובאמצעות הדמיון לפתח ולהוסיף פרטים.

שוקה הוא ”ילד חוץ” ואין לו הורים, הוא מסתובב בחוץ במרבית היום עם חברו, המספר.

לא ידוע לו שום דבר על הוריו מלבד שהוריו נפרדו ושאמו היא נושא כאוב ורגיש במיוחד בשבילו.

למרות שהוא ילד חוץ וחי ללא הורים, על אף שובבותו הוא ילד טוב- לא נופל להתנהגות עבריינית או בריונית והוא חבר טוב, נאמן ומוסרי.

ההתמודדות שלו עם העולם החיצוני בלי הורים מעניינת, מסקרנת, משאירה נקודה למחשבה ומעוררת שאלות רבות לגביי ההתנהגות הלא שגרתית והמפתיעה ביחס לילד כמוהו.

לתמונת השער בחרנו בצילום של פסל שממוקם על צד כביש ראשי ביישוב.

הפסל הוא סימן של כבוד והנצחה לטל ועופרה מוזס שנרצחו בפיגוע קצת לפני פסח 1987.

קצת על הפיגוע: במוצאי שבת נסעה משפחת מוזס, האב אייבי, האם עופרה.

 הילדים ניר עדי וטל וחבר של הבן ניר. מחבל זרק בקבוק תבערה לכיוון רכבם. הבקבוק התלקח והרכב הפך למלכודת אש. בעלה של עופרה מוזס שהייתה בחודש השישי להריונה, ניסה להוציא אותה מן הרכב, אך לא הצליח לפתוח את דלת הרכב בצד בו ישבה בגלל עוצמת הפגיעה. בנם טל בן ה-5 נפצע אנושות, היה מאושפז בבית החולים, ונפטר מפצעיו לאחר שלושה חודשים. אייבי מוזס הצליח להוציא מהרכב את ילדיו עדי וניר שנפצעו קשה, וגם הוא נפגע קשה

בפיגוע.

בפסל ישנה אמא שמחבקת את בנה, אך האם שבפסל- עופרה מוזס- עלתה לגן עדן בעוד ילדיה (מלבד טל, שאותו היא מחבקת) עדיין חיים.

אנו מזהים דמיון בין ההפרדה של שוקה מאמו- היא בחולון והוא בחיפה- לבין ההפרדה של גברת מוזס, שנפטרה, מניר ועדי, ילדיה, שעדיין חיים.

(בהפרדה של שתי המשפחות היה אירוע (מלחמת השואה, פיגוע התבערה.

7.12.1947

יומני היקר,

כבר 3 שנים מסיום השואה ואני רחוק מאמי היקרה והיא נורא חסרה לי… לפעמים אני נוסע לבקר אותה בחולון, אבל כך לא אמור להיות…

אני לעולם לא אסלח לגרמנים, במציאות אחרת, בלי השואה, עכשיו משפחתי הייתה שלמה, לא הייתי ילד חוץ ולא הייתי צריך להסתדר ולחיות לבד.

באופן כללי, הייתה שלווה בעולם. אנחנו כבר עמוק בתוך מלחמת העצמאות.

הכרתי חבר בשם יהואש, אנחנו מסתובבים יחד בעיר התחתית של חיפה וגרים שם בבתים נטושים מפוארים של ערבים שעזבו את העיר.

10.12.1947

יומני היקר,

היום כשיהואש ואני שוטטנו בעיר,

קרה דבר מוזר, שפרצנו דרך חצרות העיר, עקפנו את גדרות האבן ואת הפרצות ופתאום מצאנו את עצמנו בגינה רחבה,נקייה שבמרכזה עץ זית.

בצילו של העץ ישב נער על כיסא גלגלים,רזה, לבוש בגדים כהים ועל ראשו כומתה שחורה.

על ענפי העץ היה תלוי כלוב ובו תוכי.

לנער היו עיניים סקרניות וחודרות.

כשהתקרבנו אליו השתררה דממה ושלושתינו ציפינו אחד מהשני להגיד משהו אבל אף אחד לא אמר דבר.

לאחר כמה רגעים הילד דובב את התוכי ששמו תיאודור ואז הנער הציע לשחק שח ויהואש והנער הזר שיחקו והותירו אותי לבדי בצד.

15.12.1947

יומני היקר,
ביקרתי עכשיו את אמי בחולון ואיני מסוגל לתאר במילים את תחושותיי.

אף אחד לא מבין את מצב-רוחי הדכאוני והרדוד בכל פעם שאני חוזר מביקור אצלה. אם להיות כנה, גם אני לא. אני לא מוצא דרך לתאר מה אני מרגיש או סיבה להרגשה המשונה הזו שאני חש בכל פעם שאני רואה אותה.

אני כל כך אוהב אותה, אבל אין ביכולתי לחיות איתה כמו אמא ובן. אני רוצה אותה איתי. אני רוצה אותה לידי. אני רוצה אותה כאמא אמיתית. אבל המלחמה שינתה אותנו כמשפחה. אתוודה שמאבי לא אכפת לי כלל. לעיתים אני תוהה היכן הוא ומה מצבו, אבל אני לא מתגעגע אליו כלל כאבי שלי.

11.1.1948

יומני היקר,

היום יהואש, יאנקו ואני הלכנו לים למרות שאמא של יאנקו לא מרשה לו להתרחק מאזור הבית.

בדרך ילדים לעגו ליאנקו, והתרגזתי עליהם על שגיחכו על מוגבלותו, שאינה באשמתו, ואינה מקטינה את ערכו כאדם, ואפילו מעצימה.

אני יודע שלהיות בריון זה לא יפה, אבל על חבריי אגן בכל מחיר ואעשה הכל בשבילם.

יאנקו ישב בכיסא הגלגלים ועליו כלובו של תיאודור, על שפת החוף בעוד יהואש ואני שחינו בים.

כשהתכוננו לחזור העיר הופצצה והיה עלינו למצוא מחסה.

יאנקו קפא על כיסא הגלגלים ולא היה מסוגל לתקשר עם הסביבה.

התברר שחווה פוסט טראומה ממלחמת העולם השנייה.

בדרכינו לביתו של יאנקו היו עליות ומכשולים בדרך מה שהקשה על להגיע לביתו במהירות לפני שאימו חוזרת מן העבודה.

כשהגענו התאספו אנשים בחצרו של יאנקו והייתה המולה סביבם. כשהתקרבנו למעגל הרועש התגלתה אימו של יאנקו במרכז המעגל מייבבת.

 כשאימו ראתה אותנו בזווית העין היא רצה לעברנו ולרגע נראתה מאושרת אך רגעים ספורים לאחר מכן סטרה לי בחוזקה. את הרעש שהפיקה ידה במפגש עם הלחי שלי, לא אשכח לעולם.

מבושה עזבתי את המקום ואחריי יהואש. האמת שהתאכזבתי מיאנקו שלא אמר לה כלום, אבל הייתי עושה הכל בשביל שאמי תהיה איתי ויזדמן לה לדאוג לי כמו שאמו של יאנקו דואגת לו.

23.2.2006

יומני היקר,

הרבה זמן שלא כתבתי בך. איבדתי אותך לפני עשורים ספורים. מחר אני חוגג 65 שנים מאז נולדתי.

לכבוד יום הולדתי, חיפשתי אלבומים בעליית הגג, להראות לנכדיי המקסימים את התמונות המעטות שיש לי מימי ההולדת שחגגתי בילדותי.

 יש לי חמישה נכדים נפלאים, ארבעה ילדים למופת ואישה מדהימה. היא האם הטובה ביותר שיכלו ילדיי לבקש. והאישה הכי אדירה שיכולתי למצוא אי-פעם. אני מרגיש שאישתי מפצה על אובדן אימי בתור אם.

הנכד הבכור שלי כבר בגיל בו התחלתי לכתוב בך, אוי, אילו ימים טובים. כלומר, הייתה מלחמה אז, אבל הזמן שביליתי עם יהואש ויאנקו היה הזדמנות להתנתק מהמציאות ולחיות כמו ילדים חופשיים. הם היו חברים לחיים.

אפנה לך מקום במדף, כי אתה ראוי לכבוד הזה. אתה תהיה גביע בשבילי, מתועד בך הניצחון שלי, השרידה שלי. עברי ומסעי. ליווית אותי בתקופות החשובות בחיי.

 אני כבר מבוגר ואין לדעת מתי אעזוב את העולם, ולכן חשוב לי שיום אחד ילדיי ונכדיי יקראו בך, ואפילו יכתבו בך.

שלך לנצח, שוקה.

16.11.2012

היי יומן יקר.

קשה לי לקרוא לך יומני כשהיית של סבא שלי.

אני יושב במקלט, במהלך מבצע עמוד ענן, וכותב בך.

מדבר יהונתן, נכדו של שוקה. סבא תמיד קרא לי ג’וני.

אני מרגיש באיזשהו מקום כמו שסבא הרגיש, אני חושב. אני כלוא במקלט כל היום בגלל אנשים שלא אוהבים אותנו, את היהודים.

בקרוב יש לי בר מצווה, ואני מתרגש נורא.

אני מפחד לשכוח את המילים בעלייה לתורה, אבל אני יודע שסבא יעזור לי מלמעלה.

סבא שלי נפטר כשהייתי בן 10, ולימד אותי לפני מותו כי הוא פחד שלא יספיק ללמד אותי לבר מצווה. הוא היה חולה והיה חשוב לו ללמד אותי בעצמו, עם הטכניקות הסודיות והייחודיות שלו.

1.1.2020

היי סבא,

אני יודע שזה טיפשי שאני קורא לך סבא, אבל אני מאמין שסבא שלי הוא זה ששומע, ולא סתם מחברת.

בקרוב אני מתגייס, והיה חשוב לי לקבל את ברכתך… אני לא ממש בטוח מה להגיד, אבל ברגע שאסיים לכתוב לך, אכניס אותך לתיק שלי, שתמיד תהיה איתי ולצידי, כמו שהיית כשחיית.

המדים מוכנים על המדף לשבוע הבא, לגיוס, כבר הסתפרתי, כבר ערכתי מסיבת גיוס לחברים ואני מוכן, מזומן וגאה להתגייס לחטיבת הצנחנים. ואתה בטח גאה בי גם.

שמור עליי סבא,

שלך לנצח,

ג’וני