המורה שלי לג’אז

כתב: מל רוזנברג

תרגום לעברית: מיקי פלד

הבוקר ערכתי קצת סדר פסח בבית, למרות שעכשיו קיץ. אשתי הזמינה אלינו כמה אורחים, מוזיקאים שבאו מיוון, וביקשה ממני לעשות סדר בבלגן המוסיקלי שלי בסלון (סקסופונים, גיטרות, תווים). אני חובב ג’אז, ואפשר להגיד שבמקרה הזה הג’אז פינה את מקומו לבוזוקי. כאלה הם החיים.

בזמן שמיינתי מסמכים שהיו זרוקים במזוודה ישנה, נתקלתי במחברת שלא עיינתי בה שנים רבות. מחברת ג’אז. משנת 1974.

הנה המחברת המקורית. קניתי אותה בחנות לכלי נגינה בשם “ספיר”, ברחוב בן יהודה בירושלים. 

מר אורי ספיר, הבעלים, סיפר לי שאמו היא מגדת עתידות ומדיום, וגם הוא. האמנתי לו. קשה לשכוח מישהו כזה. אני זוכר אותו ואת החנות די בבירור. בדקתי. החנות עדיין קיימת, באותו מקום, כבר מעל ל-90 שנה, ומנוהלת כיום על ידי הנכד שלו.

אבל סטיתי מהנושא.

בנובמבר 1974 סיימתי את לימודי התואר הראשון שלי והמשכתי ללימודי תואר השני – בבוטניקה (כן, מה לעשות) באוניברסיטת תל אביב. הייתי זכאי לקורס בחירה אחד.

נהגתי לבלות הרבה בבניין האקדמיה למוזיקה, לשבת ליד הפסנתרים ולהתאמן בנגינת שירי רוק. ככל הנראה, אז נודע לי אודות קורס הג’אז, ונרשמתי אליו.

ד”ר צבי קרן נחשב למומחה בעל שם, לג’אז. רוב הסטודנטים שבקורס באו מרקע מוסיקלי לימודי והבינו יותר טוב ממני את הדוגמאות המוסיקליות שנתן. לא היה לי ניסיון בג’אז, ובכל פעם שנקראתי לנגן לפני כולם נלחצתי התרגשתי כל כך, עד שאצבעותיי ממש קפאו על הקלידים.

ובכל זאת, למדתי המון בקורס, וגם היום אני מנגן ואוהב חלק מהשירים שצבי לימד אותי לפני ארבעים שנה.

ציון הגמר שלי בקורס היה 85, למיטב זכרוני. חזרתי עם הציון לחוג לבוטניקה, אך הם דחו אותו על הסף וסירבו להוסיפו לגיליון הציונים שלי בטענה ש”קורס בחירה” חייב להיות קורס שהחומר הנלמד בו הוא בתחום התואר. אין טעם שאלמד משהו שאינו מקדם את הקריירה מדעית שלי. 

חשבתי שזו טיפשות נוראית, והגשתי ערעור לדיקן עד שהאוניברסיטה נעתרה לבקשתי להכיר בקורס. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שלי שקראתי תיגר על המערכת האקדמית והצלחתי.

לבסוף, קורס הג’אז הופיע לצד הקורסים האחרים בתעודת התואר השני שלי. למרבה האירוניה, אני זוכר הרבה מהחומר הנלמד בקורס שצבי העביר, ודווקא מהקורסים בבוטניקה – שום זיכרון.

צבי לימד אותי על הגאונות המוסיקלית של פסנתרן הג’אז אנדרה פרווין, וסיפר על תקליט חדש עם שלי מאן, שכולל בתוכו אלתורי ג’אז של פס הקול של “גבירתי הנאווה”. בביקורי בלונדון בקיץ 1975 קניתי שני עותקים מהתקליט, אחד עבור צבי והשני עבורי.

אבל כשביקשתי להביא לו במתנה את התקליט, הוא אמר שסטודנט אחר כבר קנה לו אותו. הוא היה אדם צנוע ולא הסכים לקבל את המתנה. עדיין יש לי בבית את שני התקליטים (העותק שקניתי לצבי עדיין ארוז בניילון המקורי).

למיטב ידיעתי, צבי העביר את הקורס בתל אביב רק כמה פעמים. בעבורו זה היה עיסוק צדדי, לצד קריירה מוזיקלית שלו. אם היה פוגש אותי ברחוב ספק אם היה זוכר אותי. לא הייתי סטודנט שנצרב בתודעה. לעומת זאת, ההשפעה שהייתה לו עלי, היא בלתי נתפסת. הוא היה האדם הראשון שעזר לי להתחיל להבין בכלל מה זה ג’אז.

המשכתי הלאה במסלול המדעי ובניתי לעצמי קריירה, אבל תמיד נותרה בי האהבה לנגינת הג’אז. בגיל 41 למדתי לנגן בסקסופון, ובגיל 48 התחלתי גם לשיר.

לפני כשבע שנים שמעתי שלאחר ארבעים שנה נפתח שוב קורס ג’אז באוניברסיטה, והפעם המרצה הוא איתי רוזנבאום. נרשמתי והלכתי. פעמיים.

לצבי היו הרבה תלמידים מוצלחים שזכו להכרה ולפרסום כמוסיקאים. לפני כשלוש שנים נתבקשתי להופיע לצדם, במופע מחווה למורה הג’אז שלי. ניגנתי דואט עם אחד מנכדיו המוכשרים. המעגל נסגר.

הנה כמה מהדפים המקוריים מהמחברת, עם העיבודים והתווים שלו, שאת חלקם אני עדיין מנגן.

הנה וידיאו שבו אני מגנן שני קטעי בלוז שצבי לימד אותנו אז בימים ההם.

Thank you for reading my book! If you like it, you might also want to read other books that I’ve written. For example:

Education is…

http://www.ourboox.com/books/education-is-2/