אדמת הפחדים

 פרק – 1

בשבוע שעבר הורי נסעו לחופשה בתאילנד ונשארתי לבדי בבית, מובן שרציתי לבוא איתם אך הם רצו חופשה “לבד” ולא רצו שאני כל הזמן אחפור להם על כדורגל וכל ה”שטויות האחרות שלי”, אך סמכו עלי מכיוון שאני ילד אחראי וכבר בכיתה ו’.

היום עודד, החבר הכי טוב שלי בא אלי כדי לארח לי מעט חברה, שלא אהיה לבד, וגם רצה להראות לי את המשחק מחשב החדש שהוא קיבל. כשנכנסנו הביתה מוקי כלב השמירה   מגזע רועה גרמני קיבל את פנינו בנביחות של שמחה, חיבקתי את מוקי. למוקי יש פרווה חומה ועבה מאוד שאפשר להתחכך בה חודשים ולהתבטל. נכנסנו הביתה, פנינו לכיוון חדר המשחקים, שבו גם “שכן” המחשב שלנו, עודד הכניס את הדיסק והתחלנו לשחק.

המשחק היה נורא משעמם, כל הזמן הדמויות זזו במהירות על המסך וחמקו מהיריות שלי ושל רועי. הם זזו על המסך כמו זבובים קטנים שנתפסו בתוך מנורה עם אור כחלחל, ובשלב מסוים הם פלבלו לי מול העיניים וגרמו לי לתחושת עייפות מתוקה. זה כבר עבר את הגבול ואמרתי לעודד:” די, מספיק המשחק הזה מפחיד” שיקרתי בלי להניד עפעף, כי הייתה לי מין תחושה מוזרה כזאת בבטן, אם הייתי אומר זאת לעודד הוא צוחק עלי וחושב שאני פחדן ותמים. “טוב, אם מבקש… אבל אני לא מבין מה כל כך מפחיד במשחק, אפשר רק עוד את השלב הזה? “לא!” אמרתי כולי סמוק “המשחק הזה מפחיד” “בבקשה” אמר עודד “לא, אני לא רוצה את המשחק הזה!” אמרתי בכעס ובתסכול, ובמילים אלה כיביתי את המחשב.

התחלתי למשוך בידו של עודד כדי להוציא אותו מהחדר אך לפתע למרות לפיתתי החזקה עודד החל למשוך אותי חזק לכיוון המחשב “מה אתה עושה?!” שאלתי אותו “אני לא יודע, זה משהו אחר שמושך אותי ואותך” “אבל מה זה?” אמרתי והבטתי אחורה, ראיתי את כל המזכרות, כל חפצי הילדות שלי נמשכים לתוך מקום אחד – המחשב. עשיתי צעד מהיר ופזיז מדי וקפצתי כדי להגן על החפץ החשוב לי יותר מכל, כדור השלג של הרי ההימליה, החזקתי אותו בידיי והחלטתי שלא משנה מה יקרה אני איתו באש ובמים. לא היה לי הרבה זמן לחשוב, מכיוון שהמחשב החל למשוך אותי חזק יותר, הבנתי שלא אוכל להתנגד לו ופשוט עמדתי במקומי, עתה כבר הייתי במרחק של מטר אחד מהמחשב, מזווית העין ראיתי את עודד שגם הוא נמשך לעבר המחשב, הרגשתי איך גופי מתכווץ כדי לעבור דרך המחשב, פתאום נהייתי מאוד עייף ורציתי לקחת תנומה קצרה, עצמתי את עייני “רק לכמה דקות”.

חלמתי את אחד הזכרונות שאני כל הזמן נתקל בהם ברגעים קשים. חלמתי שמשפחתי ואני נמצאים ליד גבול ישראל-מצרים הרכבת עמדה לנסוע, שריקת הקטר העידה שבעוד 2 דקות הרכבת תצא, סבא רץ אלי נישק אותי וחיבק אותי ואמר לי “שכחתי להביא לך את זה” והוציא מכיסו כדור שלג שפתיתי השלג בו היו צחורים ולבנים ונוף הרי ההימליה ניצב במרכז הכדור. “שמור את זה, וכשתצא להרפתקאות מסעירות קח אותו איתך” הנהנתי, לא יכולתי להתיק את עייני מהדבר הנפלא הזה, שעמד מולי והיה רק שלי עכשיו, סבא אהב לטייל ולרגל בכל מיני מדינות, לפעמים מטעם המוסד ופעמים מטעם ארגונים אחרים, אחד הדברים שהוא הכי מתגאה בו זה חציית רכס הרי ההימליה (אגב, משם הוא הביא לי את כדור השלג) וחציית מדבר סהרה. נפנפתי לסבא לשלום לאחר מכן נכנסנו למכונית והתחלנו בנסיעה לכיוון ביתנו שבתל אביב.

לאחר כמה ימים ראינו בטלוויזיה שאוטובוס שהיה בדרכו למערב מצרים עלה באש מסיבה לא ברורה, הנהג וכל 44 הנוסעים נהרגו, נאחזנו בבהלה ופחד – סבי היה בדרך למערב מצרים, חוץ מזה שהספקתי לקרוא את מספר האוטובוס וזה היה בדיוק אותו מספר שאמרו בחדשות, היינו עצובים מאוד. מאז כדור השלג הוא החפץ היקר ביותר שלי.

התעוררתי לקול ציוץ הציפורים, פקחתי את עייני וראיתי את עודד רוכן מולי במבט מודאג, לא מודע ליופי שמסביבו “יונתן, הכול בסדר?” שאל “כן, תראה איזה מקום מדהים זה” עודד הסתובב אחורה וראה את כל מה שאני ראיתי לפני שנייה: עצים ופרחים מלבלבים מניבים פירות צבעוניים שהיינו רק חולמים עליהם, ציפורים מצייצות נעימות מרגיעות, השמש הייתה במרכז השמיים ובאמצע ניצב מפל של מים צלולים שצליל פכפוכיהם הגיע למרחקים.

התחלנו ללכת למצוא מישהו שיסביר לנו לאן הגענו, “תקשיב אני שומע קולות מעברו השני של המפל” אמרתי לעודד “אולי המקום הזה מיושב” אמר לי “כדאי לבדוק” אמרתי והתחלתי לרוץ לעבר המפל. כמה רגעים עודד הביט לעברי ספק נשאר ספק בא, ואז החל לרוץ אחרי. כאשר הגענו אל ראש הגבעה השקפנו על עברה השני וראינו בתי אבן מעוגלים מכוסים בגגות של קש ומתוכם מציצה ארובה שפלטה עשן אפור. החלטנו לרדת במורד הגבעה ולראות מיהם התושבים, איך הם מתנהגים ואיפה אנחנו לעזאזל?

מחדר אחד שמענו קולות חזקים, נכנסנו אליו, אף אחד לא שם לב לשני הילדים שעכשיו נכנסו לאולם, כולם נשאו את עיניהם לכיוון הבמה שעמדה במרכז האולם ועליה ניצב גמד שלפי הנראה היה במעמד גבוה יותר מכל האחרים (שגם היו גמדים), הגמד פצה את פיו ואמר:”אזרחי ממלכת האדמה המריבה על הגיבור הסודי אומנם חשובה אך מלחמה אינה צריכה לפרוץ ממריבה זו. אנו וכל הממלכות האחרות טוענים שהגיבור הוא צאצא שלנו או שלהם, אנו אומנם דבקים בטענתנו אך אם תפרוץ מלחמה לא נשתתף בה ונוותר לממלכות האחרות. אולם עמוק עמוק בנו אנו נדע שהגיבור היה צאצא שלנו” קול תשואות ומחמאות נשמע מהקהל, כולם ברכו את הדובר וחיזקו אותו, אך כשהאולם החל להתפנות קבוצת גמדים הבחינה בעודד ובי, נגעתי בו כדי שישים לב אלי הוא הסתכל עלי במבט שואל “נראה שלא אוהבים אותנו כאן” לחשתי לו בלי להביט בו “טוב, אז נצטרך לברוח מכאן” לחש לי עודד “בספירה שלי שלוש, שתיים, אחת” וברחנו. הגמדים הבינו שאנו בורחים וקפצו אחרינו, הגברנו את המהירות,עלינו בחזרה על הגבעה, ושוב ירדנו, הגמדים החלו להדביק אותנו, “תראה, שם” אמר לי עודד תוך כדי ריצה “יש כאן סלע גדול, אם נתחבא בו הם לא יבחינו בנו” אמר, הסלע היה במרחק של כחצי קילומטר, לפי החישובים שלי חשבתי שנספיק להגיע אלא שאז הגמדים הגבירו את המהירות והחלו שוב להדביק אותנו. הסלע היה במרחק של 200 מטר רק עוד קצת, חשבתי לעצמי, 100 מטר, 50 מטר אבל שכבר היינו במרחק של 10 מטרים הגמדים קפצו עלינו ומשכו אותנו חזרה אל הגבעה, ניסינו להתנגד אך הם היו חזקים מאיתנו. הם גררו אותנו לעבר מבנה שעליו התנוסס שלט מעץ ועליו כתוב “ברוכים הבאים אל תחנת המשטרה של העיירה בוץ” מוזר, חשבתי לעצמי, אך לא העזתי לפצות את פי.

נכנסנו אל תוך המבנה, הלכנו במסדרון ארוך שצעדי נעלינו הדהדו בו ונכנסנו אל תוך החדר האחרון שהיה בקצה המסדרון. בחדר היה ארון שבו היו קלסרים עם דברים לא מזוהים בתוכם, כורסא להמתנה, שולחן וכיסא שעליו ישב גמד שמנמן וחייכני “מי אלה?” שאל “הם בני אדם אדוני מפקד המשטרה” ענה גמד אחד “בני אדם?” שאל בתימהון “כן, מצאנו אותם מקשיבים להרצאה של דוקטור קרק, עכשיו הם ידעו איזה עונש מוטל על בני אדם שמעיזים להיכנס לממלכת האדמה” אמר גמד אחר “הנח להם לנפשם” גער בו מפקד המשטרה “אני אטפל בהם באופן אישי ועכשיו הסתלקו, כולכם!” אמר בכעס והתיישב על הכורסא “אני מבין שמכם מצפה לי סיפור ארוך” אמר ברוך “בואו לביתי אכין לכם משהו לאכול ושם גם תעבירו את הלילה” הוא קם ממקומו והתחיל ללכת אל עבר המסדרון ואנחנו אחריו, הוא יצא מבניין המשטרה ופנה לעבר שלט שעליו כתוב “רחוב זרע” הוא פנה כמה פעמים עד שהגיע לסמטה, אני ועודד קצת פחדנו ללכת בסמטה האפלולית במקום שאנו לא מכירים. לבסוף, בבית הלפני האחרון בסמטה הגמד פתח את דלת הבית ונכנס פנימה, ולאחר שאנו נכנסנו נעל את הדלת.

אש פצפצה באח שבסלון ביתו של הגמד ולאחר שהכין לנו אוכל ישבנו שלושתנו בסלון ואני ועודד סיפרנו איך הגענו לכאן, “מעניין מאוד” אמר לאחר השיחה “אולי אוכל לעזור לכם” “אבל יש דבר אחד שאנחנו עדיין לא יודעים” אמרתי “מהו?” שאל “מה שמך?” שאלתי אותו “קרוג”.

לאחר שקרוג נרגע קצת מסיפורינו הוא פצה את פיו:” אז הנה הסיפור שלנו. לפני בערך 1,000 שנה היינו ממלכה מאוחדת…” “מה זאת אומרת מאוחדת, יש עוד אנשים כמוכם?” “טוב, לא בדיוק אותו הדבר… תבינו במשך, לא משנה. בממלכה שלנו שלטו יסודות העולם – אדמה, אוויר, מים, ואש לכל אחד הייתה שליטה ביסוד אחר, כמובן, היינו יותר מארבעה יצורים אז היו בערך אלף איש שיכלו לשלוט בכל יסוד. אף יצור לא יכל לשלוט ביותר מיסוד אחד. עשרות שנים תושבי הממלכה חיו בשלום ובשלווה, עד ש..

 “עד שמה?” ענינו אני ועודד מתוחים כמו מסטיק “אולי לא תבינו אני לא רוצה לקחת סיכונים שתחשפו את הסודות של הממלכות”. לקח לנו המון זמן לשכנע את קרוג עד שהוא רטן ואמר:” טוב, בסדר. עד שלממלכה הגיע מפלצת, אבל באמת מפלצת, נוראית, שזרעה פחד בכל הממלכה. היינו נואשים, לא ידענו מה לעשות, איבדנו כבר מחצית מלוחמינו הממלכה עמדה להעלם בלי להשאיר זכר, עד שיום אחד הגיע אדם…” “אדם?” “טוב, לא בדיוק אדם. מישהו. שאיחד את כל הכוחות: מים, אדמה, אש, ואוויר, הפנה אותם אל מפלצת, והרג אותה. לאותו גיבור אנו מוקירים את חיינו. אגב, אותה מלחמה, יצרה את השקע הסורי אפריקאי” “אבל איך?” שאל עודד, “הבקע הזה נוצר לפני כ-25 מיליון שנה” “מה?, למדנו בגיאולוגיה” אמר כולו מסמיק למראה פני התמהים. “בכל אופן” המשיך קרוג:”אצלנו מרווחי הזמן שונים משלכם, אנו נמצאים במימד אחר, באמת נצטרך להחזיר אתכם לזמן שלכם, אבל קודם תקשיבו לסיפור שלי. לאחר המלחמה, החל לפרוץ ריב בין הממלכות, כל ממלכה טענה שהגיבור הגיע מהממלכה שלה. הריב הזה נמשך עד היום. נצטרך להחזיר אתכם למימדכם אלא אם כן…” “אלא אם כן מה?” שאלתי “אלא אם כן זאת הנבואה” “איזו נבואה?” “נבואת הדרקון השחור” “חשבתי שנבואות מנבאים האוראקלים” אמרתי “שטויות של בני אדם. בני מנכם המציאו את הסיפור הזה כי הם לא ידעו באמת מה מנבא נבואות. הדרקונים מנבאים נבואות, אך גם הם, כמו האוראקלים מנבאים נבואות מעורפלות מאוד.” “ומהי נבואת הדרקון השחור?” שאל עודד, קרוג כחכך בגרנו וזימזם:”

חבורה קטנטנה של בני אדם

    תכריע עולמנו, זוהר או דם

                                            צד יחיה צד אחד יומת

                                            אל אחד מהם יהיה שח או מט

                                            אנשים יפחדו צעקות ישמעו

                                         רק אחד ינצח, הוא או הוא

                                         גורל העולם טמון בידם

                                        אם הם יכשלו סופו נחתם

                                        על כן ידידי עצה שלי

                                       תתאחדו או שעולמינו יהפוך לשבר כלי”

קרוג סיים ואנו פצחנו בשורה של מחיאות כפיים. “כל הכבוד. אבל ברצינות אתה באמת יכול לשלוט ביסוד אתה כל כך קטן ממש גמד” “אני?!” קרוג נעלב:”נראה אם אתם ובני מנכם מסוגלים לעשות את זה!” קרוג הניף את ידיו. תחילה חשבנו שלא יקרה כלום ואז האדמה רעדה, תמונות בבית נפלו חלקים מהרצפה נחתכו והבית איים להתמוטט. אני כשלתי אחורה, ולאחר מכן גם עודד שנפל עלי ומעך אותי. “זה מה שאנו מסוגלים לעשות” אמר קרוג וחייך חיוך של סיפוק:”בערך עכשיו הייתה רעידת אדמה בעוצמה 6.7 בסולם ריכטר 6 הרוגים ו50 פצועים. בכל אופן, זה היה אחד מהתקפי הזעם שלי” “רואים” העיר עודד ביובש. קרוג המשיך לספר:” כולנו מוכנים לקראת המלחמה, אך אנחנו רוצים בדרכי שלום, שלא כמו המדינות האחרות, ובדיוק על זה שמעתם בהרצאה של דוקטור קרק. אבל עכשיו די, נמשיך מחר, אם תעלו למעלה תראו שתי מיטות, שם תישנו. לילה טוב” אמר קרוג ובזאת עלינו למעלה.

בקומה השנייה ראינו שתי מיטות עץ קשות. ‘איך הם ישנים כך’ חשבתי לעצמי. אני ועודד נכנסנו למיטות “לילה טוב יונתן” אמר עודד “לילה טוב עודד” אמרתי. חשבתי קצת על מאורעות היום ואז שקעתי בשינה רגועה, נטולת חלומות.

פרק 2