הרפתקאות ג’ף הקטן

1

פרק 1
מה זה הכוכב הזה?

היו כלבלב קטן, ושמו אוראנוס. כאשר גדל, הוא טס לחלל, ועבד שנים על פרויקט ענק. כוכב ושמו אוראנוס. כשהאסטרונאוטים ראו את אוראנוס הכוכב בשלבי בנייתו, הם חשבו שהוא אסטרואיד והעיפו אותו הרחק הרחק מכדור הארץ. הכל היה לא אכפת. הוא המשיך לבנות ולבנות עד הסיום הגדול והמפואר. הוא חזר לכדור הארץ ויצא משם עם כלבה וכלבלבים. כשבני האדם מצאו את הכוכב הם לא הבינו איך לא ראו אותו קודם. במקום במקום זה בחלל לא בפעם הראשונה. הם החליטו לקרוא לו “אוראנוס”, מסיבה פשוטה מאוד. משפחה של כלבים שם שם נבחו להם את השם. כאשר חזרו האסטרונאוטים לספר לכולם, אף אחד לא האמין להם. כל האנשים שמעו על זה, וידעו שהם צריכים לברוח.

קראתי אוראנוס, אבל בליבו ידע שהבנייה תיקח זמן רב שאין להם. הוא גייס את משפחתו לבנות כוכב חדש, רחוק מכדור הארץ, שאף אדם לא יגלה. מפרטם צלחה. הם בנו כוכב רחוק מכדור הארץ, אפוף ערפל ואפלה. אבל כאשר נכנסים לכוכב, הוא שמשי ונעים. יש בו פארקים, שדות רחבים, בית משפט, לצערנו גם כלא (גם כלבים יכולים להיות רעים), ובתים. הרבה בתים. ישנן שמורות טבע, ומסביב לכוכב אטמוספרה. אוראנוס חזר לכדור הארץ, הקוח חיות, כמו פרפרים ואיילות, פילים, ג’ירפות. בינתיים בכדור הארץ, החדשות רעות. שני האסטרונאוטים שראו את הכלבים על הכוכב אוראנוס נהרגו בתאונת דרכים בדיוק כשחללית חדשה יצאה לחקור את אוראנוס. באן האסטרונאוטים הגיעו לשם, לא היה שם כלום. אבל מתוך כבוד לאסטרונאוטים שנהרגו, השאירו לכוכב את שמו.

ומכאן, תצטרכו לקבל את זה שאני כבר לא המספרת. כבר ל א תקראו את הסיפור מהעיניים של י .

תקראו אותו מעיניו של גיבור הסיפור, הגור הקטן והנועז, ג’ף הקטן . כלבלב סטייל מעורב, בצבע חום. לא בהיר ולא כהה. פשוט חום. כתם גדול ולבן על עינו הימנית, וכפותיו קטנטנות ואפורות. לשון ארוכה ואדמדמה, ולבסוף, הכי חשוב, מצויד בהרבה מאוד שמחת חיים. כן, כך אופיו של גיבורנו, נמרץ ואמיץ, חכם ונועז, שמח ונלהב, ועוד הרבה מאוד תכונות …

הייתי מספרת לכם על כולן, אבל זה הזמן ללכת. להתראות!

פרק 2

סיפור קצר וטעימה מסימה

שלום!

שמי ג’ף הקטן. אני חי עם אמי בכוכב יפיפה ושמו: “כָּאטיוּלוּס”.

בטח אתם שואלים: “איפה אבא שלך?”, אז זה לא לי. אני מניח לך לדעת להבין ומטולים לא כל כך מסתדרים, ולצלנו זה אפילו פחות בלשון המועטה. לפני שלוש מאות שלושים שלושוש שנים. מנהל קרב ענקי בין החתולים לכלבים, היינו חייבים להילחם. לא היה לאף אחד מאתנו לאן לברוח. בין אם חתולים ובין אם כלבים. פשוט לא היה לאן ללכת. בסוף הצלחת לשמור על פשרה, שמלכתחילה הייתה הרעיון שלנו. רק שחומה גבוהה מפרידה בנינו. חומה ממש-אפשר לעבור. אני לא בקפיצה הכי גבוהה, או בסולם הכי גבוה בעולם. רק הפרפרים עברו מעל החומה בכנפ שלהם הקטנות והיפיפיות.

מספרים שהפרפרים עוברים עינויים בצד של החתולים. מיייימים על הפרפרים שאם לא ישכנעו אותנו לשנות את שם הכוכב, הם יאכלו אותם חיים! באמתם שם הכוכב הוא: “גור כלבים” בלטינית.

בשאורנוס היה גור חלם על כוכב משלו. שלא לדבר על שניים. אני לא מאמין בזה. יש קבוצה קטנה של חתולים שנקראים: “אָדגֶ’קטִיב”. “מוזר” בלטינית. הם אוהבים את הכלבים מכיוון שהחתולים צוחקים בגלל המוזרות. הם אומרים שבצד של החתולים מספר אותו דבר עלינו, רק אנחנו מאיימים שהם לשכנע את החתולים לברוח מהכוכב, מה שלא נכון. אנחנו רק רודפים אחרי הפרפרים, לא אנשים אותם. לאחד מחברי ה: “אדג’קטיב” קוראים ג’וני, ולו לשון נחש. לאחת קוראים מינה, וש שישה רגליים. לאחד קוראים מקס, ולו אזני ארנב. לאחת קוראים שמחה, ולה שיני נמר.

באונה קוראים סימה, והיא חוזה עתידות. החתולים הגלו אותה אותם בגלל שחששו מכוחה ומיד שהיא תמיד טרודה וקודרת, אפופת אפלה וסודות. היא צולעת, ובקושי מדברת. אפילו עם ה “אדג’קטיב”. רק לי היא מסכימה לומר כמה מילים. היא תמיד אומרת שיש לי עתיד מלא הרפתקאות, ושיום אחד, יקרה לי משהו שאף אחד לא יכול לדמיין. חוץ ממנה כמובן. כשמבקשים ממנה לפרט, היא משמיעה קול מוזר: “קקקחחחח !!!!” ובורחת. אמי פוחדת כשאני איתה, היא אומרת שהיא: “לא רוצה שימלאו לי את הראש בשטויות”. אני דווקא חושב שסימה דוברת אמת. לפעמים היא מביאה לי דברים, ואומרת לי שאצטרך אותם. ותמיד בסוף אני באמת צריך. אני מאמין לה. הם וה- “אדג’קטיב” הם היחידים שיכולים לעבור את החומה אלינו,הם אף-פעם לא אומרים איך. יש אצלנו פרח, קוראים לו: “אָנִימָה קרִיטוֹר” נשמה יוצרת בלטינית. יש לו גבעול בגוונים של כחול תכלת וסגול, בוערת, לפעמים עם גצים. כשנוגעים בהם, הם קרים, והכפה הופכת להיות בצבע הגבעול לחמש שניות, אפילו ספרתי.

אומרים שבפרח הזה יש את הנשמה של יוצר הכוכב, אוראנוס, בתוך הפרח. אני מנגה, כי היא איימה לחשוף את הכוכב לבני האדם.

פעם שאלתי את הפרח איך ה “אדג’קטיב” עוברים דרך החומה, ואני ענה לי שהעולם אפוף מסתורין, שלפעמים אפילו נשמה יוצאת לא יכולה לראות. בחצות הלילה, אם תתקרב לפרח, אתה יכול לשמוע את זעקת הנשמה המעונה, והיא נשמעת רחוקה ומיוסרת, ישראל מהגיהינום.

פרק 3

אמא, דוד, ריצה, ו … אוּפס! זה לפרק הבא

אה, יום חדש!

אני פוקח את העיניים ומסתכל על מדפי הספרים והשולחן המבולגנים, על הרצפה שכולה בגדים על הארון, שהוא החפץ היחיד שבאמת מסודר בחדר.

אמי פותחת את הדלת ואומרת: “בוקר טוב למלאך הקטן שלי!” ומנשקת אותי במצח. כמה אני אוהב את זה ….

“אתה הולך לחבר היום?” היא שואלת ומסתכלת עלי במבט שכאילו אומרת: “אם לא, נו נו נו!” אם מישהו ירצה בכלל … “” אל תכניס שטויות לראשך הקטן! כולם אוהבים אותך ואתה יודע את זה “,” זה לא נכון! ” אני צועק ואמי ממלמלת:” אבא שלך יכול לעשות את זה הרבה יותר טוב … “ומרכינה בשקט את ראשה.

כשדקר עיין ומצפית את עיניה, אני מרים את הפרצופה בכפותי הקטנות ועושה להפרצוף שהיא אף פעם לא כלכלה להתייחס אליו: עיניים גדולות, חיוך ענק, גבות מכווצות ולשון בחוץ. אני לא יודעת מה אני עושה בלי החמידות הזאת, שמפיינת רק אותך. . “

דוֹד סילו, בעצם כלב מאוד נחמד, והאמת, היחיד שמבין אותי. הבעיה היא שהוא בכלא. מישהו הפליל אותו בגניבת היהלום היחיד בכל “הכאטיולוס”, שהוא גם היה גדול יותר גדול שמצאו אי-פעם. מאז דוד סילו התחיל להיות ממורמר וכועס, ובגלל זה הוא התחיל באלימות וגמר בבידוד. הוא תמיד אומר לי שאני היחיד שמרגיע אותו. הרבה זמן לא ביקרתי אותו.

אז אפשר להבין למה הוא משתוקק אלי. הוא לא רוצה ללכת לתא גרוע יותר מזה. וליזי, הוא הג’ירף היחיד בכל הכלא. והשוטר היחיד שנחמד שם. הצוואר שלו כל-כך גמיש, שהוא יכול לנטרל שני פושעים בבת אחת! יש לו גם חבר שתמיד מסתובב אתו, כלב שמירה סטייל רועה אסייתי ששמו פִירמַס. הוא היה השוטר הכי רע בכל בית-הכלא, עד שליזי הגיע. בהתחלה ליזי נהיה רע, אבל לאט לאט השתנה בחזרה, ושינה את פירמס אתו.

אוי, השעה כבר שבע ועשרים, כדאי לי להתחיל להתארגן לבית הספר! “איפה התיק, איפה התיק ?? !! הנה הוא … והשיעור הראשון הוא …. מדעים ??? !!! המורה הזאת כל כך מהירה … היא הכלכלה להיות המורה לספורט! אני מארגן את התיק …” “” “אין זמן !!!! אני מכניס את הכל לתיק הספרווה שאוכל לסגור אותו. ” לא נסגר! ” לא נורא, נסתדר.

לרוץ, לרוץ, לרוץ! רגע! לעצור הכל! על חיבוק ונשיקה מאמא אי-אפשר לוותר! אחורה פנה, קדימה צעד! “ביי אמא!” אני אומר בפזיזות, ומקבל מיד נשיקה על המצח. להתרכז! לרוץ! פיו … עכשיו אני כבר בחוץ. ובית-הספר בדרך כלל לא רחוק. אני אגיע אליו במהרה, אבל השאלה היא: האם אגיע בזמן לשיעור? נחיה ונראה, כנראה …

“היי קֶנדִי, ביי קנדי!” אני צועק לשכנה שלנו, שבכל קוראים לה סנדדי, אבל היא כל הזמן אוכלת ממתקים, אז אנחנו קוראים לה קנדי. טוב, נחזור לענייננו. אני רץ ורואה את סימה בדרך, “היי סימה!” אני קורא לה, אני עונה לי בקול חלוש, “בהצלחה היום!”

אני כבר יודע שזה לא סימן טוב. אם היא מאחלת לי בהצלחה, סימן שמשהו רע עומד לקרות. לעצור או לא? אני לא יודע. אני רוצה לשאול אותה עוד אבל השעה כבר …. עשרה לשמונה ??? !!!

אני חייב למהר! שאלות נשאל אחר-כך. עכשיו רצים.

פרק 4

לפעמים חיי בית-ספר הם מלחמה, אבל זה תלוי למי יש את התותחים (לא לי)

אני ממשיך לרוץ וסוף-סוף מגיע לבית הספר. היי, הנה בן-דוֹדי טימור! רוצה לבא אלי היום? ” אני שואל אותו. הוא מתעלם ממני. נו טוב, כרגיל. תבינו, הוא ה “מגניב” של בית-הספר. יש לו מוֹנִיטִין. אסור לו להסתובב עם ה “לוזר הגדול”. “סליחה …” הוא ממלמל באזני כאשר אני חולף לידו. אני יודע מה זה עושה את זה בבקשה . טוב, דיברנו מספיק, השעה כבר … חמישה לשמונה ?? !! אני אני  מחדל מחדל מחדל חייב למהר. או-או … חבורת מורות חוסמת את הדרך! מה לעשות ? מה לעשות? בינגו! מורה לספורט. הוא כל כך אוהב RoD ספורט, כל זמן מרימת משקולות!כל-כך הרבה פעמים עד שהיא נהייתה נמוכה, מספיק כדי שאקפוץ מעליה … להתכונן למה ללכת חפירה!

אני עושה מין מתיחה, היא באמת הכי טובה שיש לי, ואז לקפוץ קפיצה, הכי גבוהה שיש! אני עושה זאת על האדמה, ומתחיל לחפור עד שאני מרגיש שידי נשרפות. פה לא צריך את זה. 1 … 2 … 3 …. עכשיו !!!!

אני עף כחץ מקשת, הראש של המורה, להתרומם, בום! הצלחתי. המורה קורצת אלי ומחייכת חיוך מלא שיניים. וככה אני אוהב להתחיל בוקר. אני נכנס לכיתה עוד לפני שהשאר הגיע. המורה תשמח אם הספר יהיה כבר בחוץ. אני פותח את התיק ו …. מה ?? !! שכחתי ללכת ללוקר! אין לי מספיק זמן! נשאר רק 50 שניות עד הצלצול. אני יודע מה לעשות. אני מוציא את הסקטבורד המתיק, וזאת בעיה, כי אני לא באמת יודע לרכב עליו. קיבלתי אותו מתנה ליום ההולדת, מדוד סילו. כל כך מעודכן …. לא היה לי לב להגיד ידעני יודע איך לרכב, חייכתי לו חיוך שמח ומלא שיניים, וכנראה זה הספיק לו כדי לחשוב שאני מרוצה.

חייב לרכב! הנה זה בא ….

אני עולה על הסקטבורד, ומתחיל להזיז אותו בכּפוֹתַי.

אוי- ואבוי לי! אני מתגלגל על ​​הסקטבורד ללא הפסקה, וכמעט נופל בכל שנייה! הלב שלי דופק מהר … מהר מדי …

אני רואה את המטושטש את כל הכלבלבים צוחקים ומצבירות עלי. לא אכפת לי, אין לי מה להפסיד. אני כבר בתחתית.

הנה הלוקרים! אבל איך אני יורד מהסקייטבורד? ויש עוד בעיה …

אם אני לא ארד עכשיו, רב הסיכויים שאתנגש בקיר, ואז יהיו לי בעיות יותר גדולות, פיזית וחברתית. נוריד את חברתית, אי-אפשר להגיע נמוך יותר מזה ….

אני החלטתי. אאו, אאוץ, איה, אחח …. אני נופל מהסקייטבורד בהמון גלגולים ומכות מקירות. אני כל מה שבווה “מופע בידור חינם” לכל בלב שבא ליד, הסקטבורד נתקע בקיר ומתפרק למשרות חתיכות קטנות. אני רואה את הלוקרים, בשבילם עשיתי את הדרך הזו.

אני מניח את כפתי הקטנה על חיישן הזיהוי של הלוקר, והוא נפתח ברעש: “דינג!” .

אני מסתכל במערכת, ולוקח את הספרים. אתה יכול להגיד יותר מזה? מה עשיתי רע שזה קורה דווקא לי? ‘ וכנראה אף פעם לא תהיה תשובה.

פרק 5

מלחמה הכל או כלום

אני שומע את הצלצול ומיד נכנס לכיתה ומתיישב במקומי, מלא בכאב ועצבות פנימית. לאחר כמה רגעים נכנס למורה למדעים ובידיה המבחנים שעשינו בשבוע שעבר. אני אומר לכולם: “הבוקר טוב אני חייבת לציין שאני מרוצה מכם מאוד מבחנים שלך היו מעולה !.! מייד כשנשמה מילה:” גולשים” החל הצחקוקים קטנים בכיתה, שעם כל שנייה התגבר והוסיף להן גם כפות שפלשו למרחבים פרטיים מורה לא ברירת ברירת ברירת ברירת בינה מה קורה. פתאום היא צעקה: “דממה! אני לא רוצה לשמוע מכם עוד ציוץ! אי-אפשר לשבח אתכם פעם אחת בלי להרים את הקול? ” למשמע מילים אלה הצחוקים הרמים והכפות חזרו למקומותיהם, והתחלפו מיד בלחשושים. אני המשיכה:” לא משנה מה קרה, זו לא סיבה לספקת. לבזבז לנו את השיעור!

במיוחד כשזה נודי ללגלוג באחר! אני בטוחה שג’ף לא עשה דבר! “. ואשר הלחשושים הפכו למבטים נז העמים שננעצו בי, המורה פנתה אלי ואמרה:” אני בטוחה שלא עשית דבר רע לאף אחד. אתה מבין את זה הכי גבוה במבחן! “לי.

פתאום נשמעת אזעקה מחרישת אוזניים: “וויאווו וויאווו”. נורות אדומות מהבהבות החלו לצבוע את בית-הספר באדום, והמורה הלחוצה מנסה להוציא את הכיתה באופן מסודר למקלט. היה צפוף ומחניק בפנים. כל התלמידים היו שם. המנהל המובילל הדליק את הטלוויזיה, וכל הבית הספר ראה את “מלחמת השפויים” בכיכובו של בובי דוג. עד המתכנית נקטעה לשידור מיוחד.

הכתבת החריזה בקול לחוץ ממקום שנראה כמו מקלט קטן: “כל הכלים! אנא הקיביבו! מלחמה חדשה מתחילה בנינו המטהתתס! תפסו מחסה! אנו תחת התקפה זה זה! זה לא תרגיל!” פתאום הכתבת התעלפה למול עייניהם של כמעט כל הכלבים ב: “כאטיולוס”, השידור הופסק, והטלוויזיה חזרה לשדר: “מלחמת השפויים”. כולם צרחו ולא ידעו מה לעשות, אבל אני ידעתי טוב מאוד.

זה זמן לנקמה!

פרק 6

נקמה מגיעה עם מישהו אחר

אבא שלי מת בגלל החתולים, אז אני הולך להרוג אותם. לא אכפת לי מה יקרה ואיך. אל תצפו לראות חתולים בקרוב. זה מלחמה בדיוק כמו בספרים. אני רק צריך לקרוא בבית מה ג’יו רוף דוגי היה כזה. במוחי מתגבש הרעיון איך לצאת מהמקלט הביתה. אני ניגש אל המורה בפרצוף מכווץ ואומר לה: “אני לא מרגיש טוב פתאום …” היא קונה את הבעיה הזאת ומחררת אותי. אני רץ הכי מהר שאני יכול בפיתולים של הרחוב, וגורם לפקק כמעט בכל כביש, צומת וכיכר. לשרת עיניי עומדת רק מטרה אחת, שעליה אי-אפשר לוותר. אני מגיע הביתה ואמי קופצת עלי בחיבוק גדול. אתה יודע משהו? אתה צריך משהו? אתה פיתול? “

“לא אמא, אני בסדר” אני עונה לה להחייך. “אל תחייך.” היא אומרת לי. “זו שעה קשה”.

“אמא” אני שואל, “איך אבא נלחם בחתולים?”.

היא נאבקת לא לקרוס ונאחזת בי כאשר היא ממלמלת לי: “באומץ רב. אביך היה גיבור. בזכותו פסקה המלחמה, אבל הוא עצמו לא שב הביתה”.

“הפעם אני הולך להילחם, רק ש אני אחזור”

אתה לא מתכוון לזה נכון? זה סתם בדיחה חולנית? בבקשה תגיד לי ככה! אתה לא יוצא לשם! לא משנה מה קורה! זה מסכת מדי! אתה היחיד שנשאר לי! “זה לא תהי בלעדיי” אני עונה. ” אני הולך לנָצֵח. ושום דבר לא יעצור אותי”.

אמי כבר מיואשת. היא נכנסת לחדרה ונועלת את הדלת, ורחשים של סבל נשמעים מבפנים. אני דואג לה, אבל החיילים לא יסתדרו בלעדי.

פרק 7

כותרת של גיבור כושל

אני נכנס לחדרי ובודק כל ספר אפשרי. אה, מצאתי!

“” סִיבִיטָאס נַאוּוּן “סיפוריו של ג’יו רוף דוגי”.

אני מרפרף בעמודים ופתאום רואה כותרת: “גיבור מגיע לעזור”, בדיוק הפרק שחיפשתי. אני בודק כל מילה עד שאני מגיע לחלק שחיפשתי. כתוב פה ש:

“ג’יו התחיל לחשוב, מה היה קורה שיש להם את המפות שלו? הוא היה בורח! זה הפתרון.”

“בינגו!” אני צועק. צריך אלמנט הפתעה! איך לא חשבתי על זה? לא משנה … עכשיו נשאר רק שלב התכנון, מה תהיה ההפתעה?

אניוד התוכנית נרקמת בראשי אני שומע רעש מחריש אוזניים של זכוכית מתנפצת, וחתולים במדים נכנסים לחדרי. כנראה שאלמנט ההפתעה היה כבר תפוס …

“מה אתם רוצים ממני?” אני צועק. “אנו רוצים להשלים כל זכר לכלבים!” הם ענו פה אחד. “אמא תברחי!” אני צועק במילים לא מובנות מרב בכי ופחד. “מה צעקת?” הם שאלו אותי ואיימו עליי ברובים. “כלום! סתם צרחה של פחד!” עדיף שהם לא ידעו שאמא פה. הם יכולים לפגוע בה! אני מתפלל ומתאמץ להיזכר בכל פרק תהלים אפשרי, צבא הכלבים נכנס לחדרי ומגרש את כל החתולים באיומים. כל חתול השמיע קול: “קקחחחח!” סמר את שיערו וקימר את גבו לפני שברח.

אמי יצאה מחדרה לשמע צרחותיי ושאלה אותי מה קרה, ולמה חלוני שבור. אמרתי לה ש: “חתול עם פטיש שבר את החלון שלי ואיימי עלי, אבל עצרתי אותו בדיוק כשצבא הכל הגיע, לראות לקחו אותו מכאן” “מה?” אמי שואלת. ואני עונה לה: “רואה שאוכל להילחם? קלי קלות”

פרק 8

שיטה חדשה, כישלון חדש

הבנתי שאם אשב באלמנט ההפתעה נגדם זה לא יעבוד. הם יודעים להפתיע יותר מכל כלב אפשרי. צריך לחפש ספר חדש.

בזמן שאמי מתקשרת לכל זגג אפשרי, אני עובר בעיניי על כל הספרים, ופתאום מוצא את הספר. כתוב פה ש:

“עכשיו כולם מחכים רק לי, אבל באיזה נשק להשתמש? אני יודע מה אני צריך. רובה של מאלום! הוא הנשק הכי חזק בממלכה!”

איך אני אפתח נשק? אני יודע! אני רץ לקרוא ל:

“ליזי! ליזי!” אני צועק במרכז תחנת המשטרה. הוא מגיע מיד ושואל:

מה קרה? למה אתה צועק? החתולים עשו לך משהו? הוא שאל בפנים מודאגים.

“לא אני בסדר” עניתי. אתה אחד הנשקים שלך. תביא את הרובה הכי חזק! “

“אני מצטער, אבל אין לנשק מה לעשות בכפות של גור. תצטרך ללכת הביתה, ותיזהר מחתולים”

“אני לא יכול ללכת!” “גורל כל כאטיולוס בידי!”

המשטרה והצבא אמורים לסדר את העניין. כל עוד אתה לא הנשיא או ראש הממשלה, גורלנו לא בידך. עכשיו בבקשה חזור הביתה לפני שתישמע עוד אזעקה.

אני רץ בוכה בדרכים, כאשר אני מבין שכוכבינו לא ישרוד לעוד הרבה זמן. אם אין לי גישה לנשק, כנראה אצטרך לקחת ספר אחר.

אה! נזכרתי! בסוף זה לא הנשק שהיה בסיפור! הגיבור נגע להם בנקודה החלשה ביותר שלהם וממש חפר בה! אני יודע בדיוק איך לשבור אותם.

הם צריכים לעשות דברים, הם בטוחים איפגעו וירצו לסגת. ליתר ביטחון, עדיף שאני אעשה קפיצה בבית, לקחת את הספר למקרה שמשהו ישתבש. אני קופץ הביתה, לוקח את הספר וסכין לחלה, ורץ לגבול, לחומה. למזלי בכיתה א ‘למדתי חתולית, כך שאדע בדיוק מה להגיד.

אני מתחיל לצעוק: “תות ענח אמונמיאו הוא פשוט מיוו, מיאו מיאו מיאו מיוואו מיוואו קקקחחחח!”

כל צבא החתולים העומד על המשמר מתחיל לצעוק ומטח של יריות נורה לעברינו. אני בורח הכי מהר שאני יכול בבכי על עוד כישלון חרוץ. אני רץ הביתה בוכה ומדוכא והחיפוש הראשון ספר אחד שיעבוד. כל החדר המבולגן הופך למבולגן עוד יותר כאשר אני זורק כל ספר שנראה לי לא מתאים. לא מצאתי כלום. עדיף שאירגע קצת. אני הולך לחדרה של אמי ומתיישב על כיסא הפסנתר של אבא.

אני נועץ את עיניי בקלידים ומנגן: “טריסטיטיה”, משמעו עצבות בלטינית. אני מסיים לנגן כאשר הדקר שוב חוזר לעיניי וזולגות על לחיי. אני עובר על בפסנתר במבטי, וכאשר. היא החלה להגיד:

בשביל העתיד שצופן לך, הייתי ממליצה לך ללמוד להתמודד עם העצבות”. חיוך קל עלה על פניה כאשר ראתה שזרם הדמעות נפסק . האמת היא, אני מחבב אותה מאוד, אבל אני יודע שזה לא יצליח. היא חתולה ואני כלב, וחוץ מזה, היא בטוחה היא חוזת עתידות ואני רק כלב פשוט.

“הבאתי לך משהו.” היא אומרת.

“מה?” אני שואל, וחיוך קל עולה על שפתיי.

 תקרא אותו רק את האמת ואל תפתח אותו עד אז.

וזו מצית. תשתמש בה בתבונה ותיזהר שלא תידלק לך בטעות כשתשב.

“סימה?” אני שואל. “מה?” היא עונה. “את רוצה לעזור לי במסע?” שאלתי. כדאי שתלמד, מי שבוטחים בו הוא מי שממנו הכל התחיל “ועכשיו אני יודע בדיוק לאן לפנות.

“תודה!” אני צועק לה וממהר לצאת מהחדר. משהו פחות משמח זה איך אמי קפצה כאשר ראתה את גורה הקטן רץ כאילו רודף אחריו כריש עם כנפיים!

אני מגיע למקום אשר חיפשתי, לפרח ה: “אנימה קריטור”.

הוא השבחיל את הכל. אוראנוס ידע בדיוק מה לעשות. לפני שאני שואל אותו, אני מוודא שהוא יענה.

אני אומר:

“וֶרב מִיהִי קיוּד אָנוּלָארִיוּס אֶגוֹ”

שזה בלטינית: “עזור לי כי בצרה אני”

אני אומר משפט זה שלוש פעמים, וערפל מתחיל לעלות מהצמח, בדיוק כמו בפעם שעברה שהוא דיבר אלי!

הוא שאל בלטינית:

“קיוּד אָנוּלָארִיוּס ווֹס?”

הוא באמתם שואל:

“כי בצרה אתה?”

ואני עונה לו:

“סִיק” שזה באמתם כן.

“ומה שאלתך?” הוא שואל אותי, הפעם לא בלטינית.

“מלחמה בנינו הקשר חזקים. התוכל לעזור?”

“סִיק” הוא עונה.

אם החזק השתלט, אז נגמר הסיפור. איך אתה חושב שניצחתי את הנשמה המעונה?

ופתאום הערפל נעלם, והשקט חזר. רק רחש של יריות וצרחות רחוקות שמגיעות מהגבול נשמעו.

אוראנוס לעולם לא היה אומר דבר כזה! אני חייב לברר מה קורה כאן.

פרק 9

לשכנע את אבא

אני אם אני אוציא את הפרח משורשיו, הוא יתחנן לרחמים ויראה לי מה קורה פה! אני עושה את מהלך החפירה שלי, ומסתער על האדמה! אבל במקום שורשים, מחוברים אליו …… חוטי חשמל ?!

אני חופר עוד ועוד וחוטי החשמל ממשיכים. מה הולך פה ?!

אני מגיע לחומה. אני יודע, אבל סקרנותי גוברת עלי. אני מרגיש שאני חייב להמשיך! ומשום מה, אני מרגיש חיבור למה שאמצא בפנים. אני ממשיך לחפור ומגיע לבלטה עם חור שדרכו עוברים חוטי החשמל. יש לי מישהו, אבל אני לוקח על עצמי את הסיכון ושובר את הבלטה. מזל! אין פה אף אחד. רגע, יש פה כלוב עטוף בשבת שחורה, אני מרגיש אותו חיבור, איכשהו. אני מתקרב ומוריד את התמיכה. יש פה כלב. הוא מרגיש לי מוכר. אבל למה? אני זוכר שראיתי אותו בכמה תמונות בבית, בלוויה של:

רגע …. ” אבא ?? !!!” אני צועק.

“מה?” הוא ממלמל. הוא חלש ועצוב. הוא נפטר כשעוד הייתי גור. לפחות חשבתי שהוא נפטר. 

“זה אני, ג’ף”

“ג’ף?”

“כן”

“לא יכול להיות, אני בטח סתם מדמיין” הוא אומר לעצמו בלחש.

המציאות שלו עגומה מכדי שהוא יאמין שהוא פוגש את בנו שוב.

אני משחרר אותו מהכלוב ומתישב מיד על הרצפה הקרה, מולי, ומסתכל לי בעיניים.

כל הגברים צריכים אותך, הם חשבו מתת! אתה חייב לחזור לפני שמישהו יבוא וייקח אותך ממני שוב! בבקשה! אני מתחיל בפניך! בא איתי ונציל את העולם! “

“תוכיח לי”

“להוכיח לך מה?”

“אתה בני. הרבה רמאיות עברו עלי, ואני לא אתן לאף אחד לשחק בי.”

“אתה מנגן בפסנתר, לאשתך קוראים אָדַאמָס והיית חייל ב:” הנסיכה הדרומית “, שלפני שהגעת אליה השם שלה היה:” מלפפון חמוץ “אבל שינו אותו בגלל השאלה בזמן אמרת שאמא נסיכה”

“הדברים האחרים יודעים אחד יודע לגבי! תן לי להאמין לך! אתה אפילו לא מתאמץ”

“אני יודע”

“יודע מה?” הוא שואל.

אבי היה נגן, ולפני “מותו” הוא ביקש שילמדו רק את הדורות הבאים את את נגינתו שלו, “טריסטיטיה”.

ואני יודע אותה בעל פה.

“סול מי דו דו דו סי לה סול דו דו דו ….”

הוא מתפלא ופוער את פיו בלי משים.

“אתה באמת בני”

סוף סוף השתכנעת! עכשיו בא נברח! יש לנו עולם שלם להציל! “

פתאום אחד החתולים עובר ליד הדלת, ובלי לחשוב זורק את כוס הקפה שהייתה בידו ומתחיל לרוץ לעברנו בקריאות:

“וֶרב! וֶרב! וֶרב!” להרוג! להרוג! להרוג! ” בלטינית.

“אבא, מהר! תיכנס למנהרה!”

אבי ממהר להיכנס אבל לא מצליח. היא צרה מידי!

אבי רץ אלי כאשר אני מכבב את הבטחון וצעקות את החתול, עד שהוא נופל לכמה שניות שיש לי ואבי מספיקים לברוח.

כבר יצאנו מהבניין אבל החומה עדיין תפריד ביננו לעולם הכלבים. טוב, זה רגע האמת.

הגיע הזמן לקרוא בפתק של סימה. אני פותח אותו וקורא בקול:

“לברוח מהגורל

זה לא קל,

תוכל להימלט אל השמיים

אם רק תפרוס כנפיים! “

את הסוף אני צועק. הגענו לחומה, זה רגע האמת, אני מנסה לקפוץ מעל ו ……..

פרק 10

שריפה גדולה, שמחה גדולה

(אני בשמיים מרב שמחה)

אני …. מרחף!

אבל איך זה יתכן?

אני רואה נוצה לבנה צחורה מרחפת מעלה מטה. אני מסתכל ורואה שהיא יוצאת מעודכנת ומגדילה יותר, שמגיעות מ ….

ממני ?!

אני מסתכל ורואה שצמחו לי שתי כנפי-מלאך יפיפיות.

פתאום הם נצבעות בזהב טהור שיוצר אותיות:

“כנפיים של כבוד “

“עוף ילדי! תציל את עצמך!”

אני שומע את אבי צועק ואת צעדי ריצת החתולים שבאים בסערה.

לא חייתי איתך מגיל שנתיים, (בשנות כלב) עכשיו זה הפיצוי! “

אני צולל למטה עלי אני נתקע בכל דבר אפשרי.

אני לוקח את אבי ואחד החתולים כמעט תפס אותי! למזלי סוף-סוף הצלחתי להבין איך משתמשים בכנפיים. אני לא רוצה את זה, אבל הצליח לשרוט אותי בקו העין. אוו, זה שורף …

לפחות אני ואבי הצלחנו לחמוק אותם.

אני מתרכז ומצליח לעוף מעל החומה ואבי אוחז בי ושואל:

“לאן אתה עף?”

ואני עונה: “אתה עוד תראה ….”

אני צולל לעבר פרח ה: אנימה קריטור, ומוציא את המצאת מהכיס. אני מדליק את האש ו מצית את ה”פרח “הארור.

הוא נשרף ובמקום לשרוף את אדמת הכלבים, כמו שחשבתי, היא המשיכה אל מתחת לאדמה דרך חוטי החשמל ושרפה אותם הכי ובשקט. עד שיצאה דרך אותה הבלטה השבורה ששברתי וקול פיצוץ רם נשמע תחת החתולים.

אש גדול יצאה מצדה השנייה של החומה, וכל כלב ב: כאטיולוס הריע קריאות הידד. ואחר שהצבא בדק שהכל שרוף מהצד השני של החומה, מכבי האש החלו עובדים, והחגיגות התחילו רשמית!

פרק 11

עצב מהול באושר

מי כולם שמחים על תבוסת החתולים, ומריעים לי , אבל אני עצוב.

חיי התהפכו עלי! לעולם לא תבין שזה יקרה לכם. מסתבר שלאף כלב אחר זה לא מפריע. אני רואה את אבי מתדרך במסדרון והחפש את חדרו, עד שאמא סוף-סוף מגיע ומכוונת אותו. זה קצת מצחיק, אבל עצוב להיזכר בזה שהוא לא היה כאן עד עכשיו. לאחר שאני שומע את אבי מלחין עוד מנגינה יפיפייה. אני ניגש לחדרו ושואל:

“ומה שם המנגינה?”

“רוורטוטר אינן טרם סאם”

  זה בלטינית: לשוב הביתה.

דמעות עולות בעיניי ואבי שואל:

אני פה, אתה פה, אמא פה. החתולים הובסו והגיבור של כולם! ובנוסף לכל, אתה יכול לעוף!

“הפרח” אני ממלמל.

למה? הרי שרפת אותה! “

לא ראית אותי לגלות את הסודות של הכמוסים ביותר, או לשאל אותו איך הסימה יוצאת ונכנסת! אני האמנתי בכל לבי בתרמית זולה! אתה לא יודע איך זה מרגיש! “

“אתה שומע את עצמך?”

אני מתחיל לבכות בשקט והוא מרים את ראשי בעדינות כך שעיניי היו בדיוק מול עיניו.

אני הייתי בשבי ולא ידעתי מה קורה כאן. אני חייתי בכלוב בעינויים שנים רבות ואני שמח! להיות עצוב לא יעזור לך בשום דרך. עוד מעט יום ההולדת שלך, תשמח! “

“אתה צודק” אני עונה. “אפשר?”

אני שואל ומצביע על הפסנתר.

“כולו שלך”

אני מנגן את “שיר עממי מקסיקני” וחוזר לחדרי בחיוך. אני יודע איך לא חסרים לי עידודיו של אבי כל השנים האלה. מוסר השכל:

אין על אמא ואבא!

פרק 12

בגדים, מסיבה, ושאלה אחת

אמי נכנסת לחדרי ואומרת לי:

“בא נלך לקניון”

“למה?” אני שואל.

“אם לא זכרת אביך היה בשבי והבגד היחיד שיש לו הוא סמרטוט”

“אני לא יכול לאשר ולא להכחיש”

ושנינו מתחילים לצחוק.

“בכל מקרה רוצה לבא?”

אין לי מה להפסיד חוץ מזה שאנחנו לא יודעים את המידה שלו “

רוצה ללכת לפארק? “

אני רק מתחיל להגיד כן והפלאפון שלה מצלצל.

“חכה רק רגע” היא אומרת.

אני שומה משיחתה שהיא אומרת שהם צריכים למה צריך כי צריך להקדים. או, סוף סוף היא סיימה.

“עם מי דיברת?” אני מסתקרן.

“סתם עניינים של עבודה” היא עונה. “בא נלך”

אנחנו מגיעים לפארק שם שם אף אחד. מוזר.

פתאום כל הכלבים ב: כאטיולוס קופצים ממקום מחבואם בצעקת:

“הפתעה!” או “יום הולדת שמח ג’ף!” לבי קופץ וכל אחד מהם מביא לי מתנה מקורית ויצירתית. אני שמח, עד שאני רואה את העוגה, ומרב שמחה אני קופץ באוויר, חדש מגיע לעננים!

אחרי שכולם מסיימים לאכול מהעוגה הטעימה בת 6 השכבות, סימה ניגשת אלי מהצד בדיוק זה שכולם מסתכלים עלי ועליה.

“אני רוצה להקדים את המאוחר”

“אמיתישות מה?” אני שואל בתימהון.

“איך שכולם יודעים, אני חוזת עתידות, אז אני רוצה לשאול את ג’ף שאלה”

“מה השאלה?”

“אתה רוצה להיות חבר שלי?”

ואת התשובה תגלו בספר הבא ….

. “ג’ף הקטן הוא כלבלב, שגר בכוכב:” כאטיולוס

.את אביו איבד במלחמה ונותר לבד עם אמו

הוא מנודה חברתית במצב קיצורי בשל כך שהוא טוב בלימודים

? איך הסרטם שזה נוראי, מה יקרה כששוב תפרוץ מלחמה

האם יבכה, ישבר, או שיחליט לברוח בהחלטה נועזת לכדור-הארץ

… האם יעבור לצד השני, או ש