הַצִּיּוּר שֶׁל יוּבַל

יוּבַל צִיֵּר צִיּוּר.

“מָה צִיַּרְתָּ?” אִמָּא שׁוֹאֶלֶת,

“צִיַּרְתָּ אִישׁ צוֹרֵחַ?”

“מָה פִּתְאוֹם?” מֵשִׁיב יוּבַל,

“צִיַּרְתִּי מְנַצֵּחַ.

הוּא מְנַצֵּחַ עַל הַכּוֹכָבִים וְעַל הַיָּרֵחַ.”

“וּמָה קוֹרֶה בַּבֹּקֶר?” שׁוֹאֶלֶת אִמָּא,

“כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת?”

“אָז הוּא מְנַצֵּחַ,” מֵשִׁיב יוּבַל,

“עַל הַגִּנָּה הַפּוֹרַחַת.”

“וּמָתַי הוּא נָח?” שׁוֹאֶלֶת אִמָּא.

יוּבַל חוֹשֵׁב רֶגַע וּמֵשִׁיב,

“אַתְּ צוֹדֶקֶת, כָּל אֶחָד צָרִיךְ לָנוּחַ לִפְעָמִים.

הַמְּנַצֵּחַ נָח בְּיָמִים גְּשׁוּמִים…”