“האדם תבנית נוף מולדתו” (ש. טשרניחובסקי), בראי “תקופת הקורונה”
Copyright © 2020
דברי פתיחה
לאורך שנת הלימודים תש”ף, תלמידי שכבת ט’ למדו ספרות באמצעות פרויקט “אדם תבנית נוף מולדתו”.
במסגרת הפרויקט, כל קבוצה חקרה מבחינה ספרותית איזור גיאוגרפי אחר בארץ: כנרת ורמת הגולן,
.חיפה והעמק, תל אביב, דרום הארץ, צפת והגליל וירושלים
באמצעות השירים והסיפורים שקראו, התלמידים התוודעו לצורות התיישבות שונות, והשפעת התקופה על הכותב. כך למשל התלמידים נחשפו ל”תבנית נוף מולדתם של הכותבים”, שהושפע מן התקופה בה הוא חי. כך התלמידים נחשפו לשנים הראשונות שלפני קום המדינה באמצעות שיריה של רחל המשוררת. מדיניות “כור , ההיתוך” והקיפוח המזרחי אותם חוו היוצרים אמנון שמוש ורוני סומק, ותחושת חיפוש הזהות העצמית של דור האלפיים באמצעות שיר של היוצר שאנן סטריט.
בסיום הפרויקט, התלמידים נתבקשו לכתוב שיר על דמות בת גילם המתגוררת בקריית טבעון. רצה הגורל ומועד סיום הפרויקט נפל בעודם נמצאים בביתם בבידוד ב”תקופת הקורונה”. את השפעות התקופה ניתן בהחלט לחוש מתוך יצירותיהם. והרי לפניכם התוצאה. מקווה שתהנו מן הכשרונות הצעירים בהם התברכנו, שלכם,
לירן אולמן חיון, מורה לספרות
ארץ עיר/ הילה גלבוצקי
אאאאלף…. סטופ.
זה לא עוד משחק ילדים.
לפי התשובות שלכם,
אפשר לדעת מאיפה אתם באים.
לפעמים גם לאן אתם הולכים.
הילד לשעבר
משכונת העוני
מכיר טכנאי מחשב מרוסיה,
שהיו פעם רופאים,
וסתם טכנאים
משכונת עוני אחרת,
שהם לפעמים מאבטחים.
לא סיים בית ספר
עדיין אומר טבריה בת’.
ההוא מהמדבר,
שעלה בשנות העשרים לתל אביב,
מכיר את כל הנחשים,
והקניונים הנטושים,
אלה מסלע ואלה שלא,
וגם את כל קבוצות המדיטציה
של המוזרים שיושבים
על קצות צוקים.
הוא גם ראה מישהו נופל פעם,
ומכיר חוות בודדים
כחול שבמדבר.
החבר מהצפון
מתבייש לעלות לאוטובוסים,
ולדבר עם נהגי מוניות,
אבל מכיר את כל המעיינות,
הצלולים והעכורים,
הידועים והפחות.
יודע להבדיל בין בזלת
לסתם שחור,
בלי לחשוב.
הוא מכיר מפורסמים בלי שם,
שחקני קבוצת כדורגל,
מבית קטן ברמת הגולן.
רק אני
נתקעתי עם עוד עיר בט’ או ק’,
שתיים בא’,
אחת בר’,
אחת בנ’.
יודעת לזהות אלון ואלה מתחבקים,
ומרגישה חנוקה בבית בלי גינה
או ירידה לנחל קטן,
ומדברת עם אנשים בתחנת האוטובוס.
סתם ככה.
אז…
אאאאלף… סטופ.
עוד אחד, עוד סיבוב,
כבר לילה,
אבל רגע, מי ניצח?
עוד יום נוסף/ נועה רותם
מתארגנת ליום סתמי, שוב.
הכול חוזר תמיד להתחלה.
השעמום כמו ענן אפור עומד מעלי
מתי זה ישתנה? מתי נחזור לשגרה?
עוד יום סתמי, שוב.
ללא רעש וגעש
מתבוננת בשחקים
מלאת כמיהה
לשמוע ילדים בחוץ משחקים
צוחקים
קמה לעוד יום נוסף
יום שקט,
נמאס.
פוגשת חברים, בריבועים נפרדים.
ברקע של כל אחד בית מבודד.
מרחוק כולנו אורחים, צופים,
בריבועים של אחרים.
במשפחה מתגלות נקודות חיבור חדשות
אירועים של התנגשות מובילים לרגעים של רגישות
פאזלים מתחברים בערב בסלון
לפני שאוספים את עצמנו והולכים לישון
זאת תקופה כזאת
שמפנה אותנו פנימה
מציעה אלטרנטיבה שונה –
לחוות את עולמנו ללא רעש הסביבה.
בימים של מצוקה/ כרמל גיא
בארץ שכולה תכלת,
ארץ ירוקה,
איש קטן יושב לו
נפלה עליו מועקה
בארץ אהובה,
ארץ שכולה טוב,
איש קטן יושב לו
לבד הוא ברחוב
ואנשי הארץ לא מתעלמים,
הם באים ממרחקים,
הם עושים מאמצים,
ולאיש קטן הם עוזרים
כי הוא אחיהם וככה זה אחים
בארץ של חלב,
ארץ של דבש,
איש קטן יושב לו
ממורמר ומיואש
בארץ מאוחדת,
ארץ בה כולם יחדיו,
איש קטן יושב לו
פגוע מגורל חייו
ואנשי הארץ לא מתעלמים,
הם באים ממרחקים,
הם עושים מאמצים,
ולאיש קטן הם עוזרים
כי הוא אחיהם וככה זה אחים
בארץ גועשת,
ארץ של מחנות,
איש קטן יושב לו
ונזכר שהיו לו אחים ואחיות
בארץ חרבה,
ארץ שבה אין מחר,
איש קטן יושב לו
ובארצו הישנה נזכר
והעם לא נעלם,
ועדיין יש תקווה,
כי אחד על השני האחים שומרים
בימים של מצוקה
בשם נערי הקורונה/נויה כהן
זה סיפור על שנת 2020
אותה לבטח נזכור לכל החיים
איך בשיעול אחד שהלך וגדל
הפכה לנו הקורונה את החיים למשהו לא מוכר
היינו אמורים לצאת לטיולים
להריח פרחים, לישון עם חברים
לסחוב על הגב תיק עם מלא כלים
ולצחוק עד שאנחנו בקושי נושמים
אבל לך היו תוכניות אחרות בשבילנו
וכמו סופת הוריקן נכנסת לחיינו
חמקמקה כמו זיקית
ההרגשה היא שהפכת את הזמן לבור בלי תחתית
אין אדם ברחוב , זה ממש מוזר
ואני שואלת, מתי זה נגמר?
אבל אולי באת ללמד אותנו משהו?
לעצור את מירוץ החיים איכשהו
ללמוד לנשום ולנוח
ולהיות הרבה עם המשפחה , זה בטוח!
אז מתי תלכי קורונה?
אולי היום , אולי מחר?
תצמיחי רגליים , ותלכי מהר
ותגרמי לחושך להתבהר
אז בשם כל הילדים בני החמש עשרה בעולם
שתקועים בבידוד, כל אחד לחוד
נודה לך אם בחצות תיעלמי
כמו סינדרלה שהפכה חזרה ללכלוכית
ואולי תפסיקי להיות כה אכזרית.
באביב הצבעוני פרצה מגפה / מאיה רותם
תקופה של מגפה
אל האביב הצבעוני פרצה
מתפזרת כמו שמועה
את הארץ ואת העולם צבעה
כולם ספונים בבתים
שקטים או בכלל סוערים?
מתקשרים אך אזוקים
בודדים
האביב הצבעוני והמזמין
התמלא מסתורין, בלבול, דאגה
וכולנו מחפשים קצת צחוק
ורגע של חגיגה
תקופה שהייתי בה מכוסה מסכה
מבלה זמן תחת שמיכה
רעשי רקע ממלאים את העולם החיצוני
ואנשים רק מקווים לשמוע אחד את השני
עוד מעט הכל יגמר
כולנו נחזור לשגרה
ונסתדר
ואולי בעוד כמה שנים
נוכל לספר את זה לילדים
כאן בטבעון/דניאל כצמן
זה קצת נמאס,
שלכולם הדבר הזה נתפס,
שלראשם הטפיל הזה נכנס,
כאילו הם קיבלו איזה קנס.
אז למה ככה רק אני חושב?
מאז שאת עצמי אני זוכר,
לבית ללכת תמיד בוחר.
לבית שבו גדלתי,
לבית שבו חונכתי,
לבית כאן בטבעון.
העצים הירוקים והשלווים,
המוני הפרחים מן הסוגים הרבים,
הם אותנו סובבים
ואנשים מהם בכל זאת מתעלמים.
לשבת בבית
פתאום לא מרגיש כל כך גרוע,
ולפתע זה נחמד,
כי יש לכם יותר משבוע.
ואתם לא נמצאים על לוח זמנים קבוע.
כרגע לכולנו כאן בטבעון,
יש אפשרות לקום ולפתוח חלון.
להרגיש את הרוח שמלטפת את פנינו
ולהגיד זה יעבור,
זה רק עוד פרק בחיינו.
שינויים/מעיין ברוס
,זה התחיל אחרי פורים
.רק חזרנו ללימודים
בראש היו לי פעולות של הצופים
.ועוד שאר מטלות ומבחנים
,האויב הוא סוג של וירוס קטלני
פתאום יש עוצר וסגר כללי
מצב חדש ולא מובן בשבילי
מצד אחד יש חופש
ומצד שני
ביטול לימודים וגם… הטיול השנתי
,משגרת חיים מלאה ותוססת
.לרוב אני בחדר מתכנסת
.תחושה של בדידות ושל ניתוק
,של צורך בבגרות ובאיפוק
.ואפילו לא ניתן להיפגש, לתת ולקבל חיבוק
כמו שקט של יום כיפור או יום הזיכרון
כך נראים גם רחובותיה של טבעון
סמטאות נטולות חיים, שקטים וריקים
ונותר רק לראות את העצים הירוקים
את הטבע הפורח והמלבלב
.שמצליח לעשות לי קצת טוב בלב
,כדייג שבסבלנות לשלל מחכה
גם אני מחכה שהעולם כולו יתנקה
מנגיפים אבל גם ממגפות של רוע וצביעות
.ונתחיל לחיות באמת, באחדות ובחברות
העתיד לא ברור ולא ידוע
ואני מרגישה בעיקר געגוע
לחירות, לחופש, לשגרה
.והלוואי שנראה כבר את האור בקצה המנהרה
מה שרק העצים יודעים/אריאל וינטר זאבי
עצי האלון והאורן
מקיפים אותי בריח של פירות טריים.
חיי תמיד היו אליי טובים,
אך בילדותי , תמיד חיפשתי תולעים.
כליל החורש ושיקמה
מאירים פניי,
כשמש הזורחת ללא תנאי
ואני תמיד רק התלוננתי ,על החום
והזיעה שבידיי
תמיד שאלתי: מתי אדע לשמוח?
כמו עץ האלה ,
להיות תמיד מאושרת,
ולראות את חצי הכוס המלאה
התבגרתי והבנתי ,
שלא רק אני הרגשתי אומללה,
אני לא לבד יש עוד אין סוף כמותי
שלא רואים את השמחה
וכיום אני שואלת
מדוע אנשים אינם מצליחים
להיות מאושרים מהדברים הקטנים
הרי יש לנו הכל…
אולי רק העצים יודעים את התשובה
האויב הלא מוכר שרון גולן
כך לפתע פתאום,
הופיע חיידק איום,
שפשט את זרועותיו על כל ארץ ולאום,
ואיים בכוחו כמו איוואן האיום!
אויב אלים בלתי ידוע,
רק את שמו אדע- “קורונה”
מעלה בי חרדה, יראה,
צמרמורת ותהייה- באופן קבוע
לשמוע מידי יום את מספר הנפגעים הפרוע!
כאש בשדה קוצים המגפה מתפשטת.
לבי נשבר- נפשי כועסת,
איך בני אנוש היא קוטלת,
את תוחלת החיים היא הורסת!
מפעלים קורסים,
הלימודים נפסקים,
הרחובות ריקים,
רק השמים תכולים- לפעמים אפורים.
עננים נישאים וגשם יורד,
שוטף את גל המחשבות הכבד,
אולי בכל זאת עוד חזור למועד
יגמר לו הנגיף ונתעודד!
שעות קשות, שעות יפות/לי וולפסון
כרעם ביום בהיר, הגעת אלינו.
כמעט ללא הכנה מוקדמת
כשראינו בתקשורת את שקורה בסין הרחוקה
לא האמנו שזה יפקוד את ארצינו הטובה
ואז הגעת
ואת הכל עצרת
אי אפשר יותר לרוץ מחוגים לחברים
צריך להיות בבית, סגורים
נשבר לי הלב מהריחוק מהחברים.
ההורים לעבודה כבר לא נוהרים כאחוזי תזזית
ואנחנו הפכנו ללוחמים בחזית.
שגרת היום-יום השתנתה מקצה לקצה
ופתאום הבנתי שאולי אפילו זה טיפה מרפא…
כל חששותיי התפוגגו , למדנו את הדברים הקשים להפוך ליפים.
לנצל את זמן האיכות עם ההורים
לשחק משחקים של פעם עם האחים הקטנים
כן, גם להיות קצת במסכים
אך גם לצאת החוצה ולהתרוצץ בשדות הפתוחים.
אז ביום מן הימים, כשילדינו ילמדו בספרי ההיסטוריה
על אלו הימים
אשתדל לזכור אותם כימים חיוביים
ולספר לילדיי על כל הרגעים המיוחדים והיפים.
ביום בהיר אחד/תומר פרידמן
זה היה יום בהיר עם תכלת בשמים
אני והחברים לחצנו ידיים
לא האמנו שהכל ברגע יגמר
ולא ניפגש לכמעט חודש או יותר
ביום אחד כבר לא הלכנו לבית ספר
פתאום לא היה חוק וסדר
הקורונה הגיעה בלי אזהרה
כמעט את כל המדינה היא סגרה
נשארים בבית עם מלא נייר טואלט
מקווים לחזור מהר לשגרהרואים המון סרטים וסדרות באינטרנט
לחברים למשפחה ולחברה
אך הקורונה גם לימדה אותנו משהו חשוב
לשים לב לאנשים ולמי שעלינו אהוב
לשים לב לטבע לשמים לאדמה
ולאו דווקא לראות הכל כמו מבעד לעדשת מצלמה
זה היה יום בהיר עם תכלת בשמים
אני והחברים לחצנו ידיים
לא האמנו שהכל ברגע יגמר
ולא ניפגש לכמעט חודש או יותר
בין קיר לארבע קירות/נויה וינטראוב
מטפסת אל הלא נודע.
מנסה לקחת בחשבון כל נקודה.
חושבת לעצמי איך אדע.
ועודני ילדה.
צעד לא נכון ואני אתרסק.
את המחשבות צריכה לסלק.
והנה הגעתי לחדר ריק.
והתחלתי לפהק.
כל העיניים מופנות אליי.
אני מתחילה לחשב צעדיי.
ליבי צועק דיי.
את המתרחש בתוכי- כלל לא רואים עליי.
עפה באוויר.
מדברת אל הקיר.
גם ביום סגריר.
החוויה אותי תעיר.
עכשיו, כששמתי את הקלפים על השולחן.
כשהכל הוקל והובן.
האם אלייך אני עוד זקוקה?
ברור. נתראה בשבוע הבא.
סוף העולם הגיע/ ניצן שוקרון
וסוף העולם הגיע…
קול ציוץ הציפורים נשמע מקרוב
ריחות של פריחה באוויר
האביב הגיע אך השמחה לא
צפצוף מכוניות כבר זמן מה לא נשמע
וגם סבא כבר לא איתי עוד
וסוף העולם הגיע…
הטבע חזר לראשיתו
לא עוד פקקים לא עשן של מפעלים
בית הספר עצוב, שומם מתלמידיו
וגם סבא כבר לא איתי עוד
סוף העולם הגיע…
קשישים לבדם בביתם
ארוחת חג בבדידות
ה zoom הפך להיות מפגש חברתי
וגם סבא כבר לא איתי
סוף העולם הגיע…
בית הכנסת ננטש ממתפלליו
הקב”ה קובע לנו סדר יום חדש
מוסיף את ספירת ימי הקורונה לספירת ימי העומר
ואני חושבת עליך סבא, כמה היית דואג , מה היית אומר?
סוף העולם הגיע…
אך גם טוב נראה פה
נערים ונערות מחלקים מזון לנזקקים
אף אחד לא נשאר במחסור וכאב
הטבע מתחדש והשכנים נפגשים
תנוח סבא, אל תדאג, מתגעגעת
וסוף העולם הגיע..
מעטה היופי נסדק ומסכה תופסת את מקומו
“מסכות” מוסרות, האינסטוש כבר לא נוצץ, מגלים יופי אחר
פנימי, ללא פילטר, היופי במשפחתיות
גם האחים המעצבנים הפכו לחברים הכי טובים
ואולי זה לא סוף העולם אלא תחילתו של עולם חדש ?
חלום/סול סמאנה
אין זמן למנוחה
אין זמן להפסקה
אין אפילו זמן לצפות בסדרה.
לומדת, רוקדת, עובדת
רצה, ממהרת,
לרגע לא עוצרת.
עד ש…יום אחד
בלי שום התרעה מוקדמת
בלי שתכננתי, בלי שביקשתי
ברגע אחד נעצרתי!
יש זמן לרווחה
יש זמן למנוחה
יש אפילו זמן לבטלה.
לומדת, רוקדת, מבשלת
כבר לא ממהרת
מבטן לגב מתהפכת.
לעיתים מהרהרת
על כל הדברים שהפסדתי
מהיום שבו נעצרתי.
אין חנויות, אין קניות
אין מסעדות, אין טיסות
אין חיבוקים, אין נשיקות.
הכל מרגיש כאילו בתוך משחק
ראש הממשלה מבקש
מסבא וסבתא לשמור מרחק
אין חג, אין אפיקומן
מי ישתה ארבע כוסות?
מי ישאל ארבע קושיות?
יש זמן למחשבות
זמן לזום עם חברות
תהיות, שאיפות, מחשבות…
מה יהיה ביום שאחרי?
האם יהיה שונה לגמרי?
ממה שידענו,
ממה שהיכרנו
מה עם כל החלומות
על עולם וורוד שכולו טוב
האם יום אחד נתעורר ונגלה
שכל זה היה חלום?….
יומן קורונה/מיקה שפירא
גם היום קמתי מאוחר
עוד מעט מתחיל שיעור בזום.
הכול כל כך מוזר
ואני מבינה, זה מצב חירום.
המגפה שהתחילה מעטלף בסין
הכריחה את כולנו להישאר בבתים.
גילינו שאף אחד לא חסין
ויד הגורל היא שמחליטה על החיים.
בית הספר נסגר לאחר פורים
ולא הספקנו להיפרד מהחברים.
כמו סרט שבאמצע נפסק,
חייבת לשמור את המרחק.
השיעמום עוטף אותי
המצב לא נראה בכלל מציאותי
מתי זה יגמר?!
והבלאגן הזה יפתר.
כמו ציפור כלואה בכלוב
רק לעוף רוצה לשוב.
חושבת מה אפשר לעשות
כדי לא כל הזמן חדשות לראות.
בוא נחשוב על הקיץ החם
ניסע ברכבת לים,
נעשה פק”ל בפסל של זייד
ולא נהיה כל היום תקועים בבית.
לרונה יש קורונה/רותם בלום
קוראים לי רונה
ולא מזמן גילו אצלי קורונה
עכשיו אנחנו כל המשפחה בבידוד
והמצב נראה ממש אבוד
אני מתבוננת
ורואה את מקס הכלב
הוא נהנה
משחק לו עם גרב
אני הולכת לדבר עם העץ
הוא בטוח יקשיב
יאמר לי אל תבכי
כי כבר הגיע האביב
אני מרגישה כמו אסירה
תקועה בבית לומדת תפירה
אולי עוד תבוא יונה עם עלה של זית
וסוף סוף אוכל לצאת מהבית
יום אחד כל זה יעבור
וכולנו נוכל להסתכל לאחור
על היום השחור
שבו לא ראינו את האור
ימי קורונה/ אראל להב
אז היתה לנו קורונה את זה כולם יודעים
אבל יש משהו שעליו אתם לא חושבים
כולם רק עסוקים בעצמם ומתלוננים
בזמן שבעולם קורים דברים אחרים.
מגבלות רבות הוטלו
כמו מסכות על הפה ועל האף
כפפות על הידיים ובל ללחוץ לאף אדם כף,
איסור לנסוע לשום מקום,
רק לקניות, עבודה או בחלום.
סגורים בבית, כמו בכלוב
לא רואים את השכנים
לא כל שכן את הקרובים,
הספורט היומי הוא מאה מטר לכל היותר
כי אחרת “אותך יקנוס שוטר”.
אבל, בואו ניקח דקה ונחשוב
על כל הדברים שגרמו לנו לטוב
ביחד ישבנו, דיברנו, שיחקנו
ומכל העולם השראה שאבנו.
וליקום שלנו משהו נפלא קרה:
כדור הארץ “נשם לרווחה”
זיהום האויר כמו לא היה
בלי מטוסים ועשן מכוניות לרוב,
ניכר שהעולם מרגיש הרבה יותר טוב.
התחלה חדשה/בנימין מרציאנו
הגעתי, לפני הכל
בית ספר חדש, שונה וגדול.
איך שהגעתי הגעת איתי.
תחושת שלכת תקפה אותי.
חופשה ארוכה ללא בחירה
עלינו נכפתה.
להפגש עם חברים-אוסרים.
ולצאת לרחובות-לא מותירים.
אז הבנתי שאין ברירה
והחלטתי לעטוף אותה באהבה.
להוציא ממנה את הכי טוב שניתן.
זמן כמתנה לי, לעצמי ולמשפחתי.
אז תודה לך קורונה יקרה
על זו המתנה הנפלאה.
לנצח אזכרך.
ואין ספק שמשהו ממני ישאר עימך.
מייחל לחזור אל ספסל הלימודים
נרגש להכיר חברים חדשים.
כזאב בודד בחבורה מגובשת, אלמד לפלס את דרכי ולמצוא את מקומי.
זיכרון ילדות/ אביבית אדר
שם זכרונותי, אושיט היד אגע בם
בדממה לוחשת, מצווים עצרי
מלמדים אותי משל, בנוי מזכרונות
על אדמה ודרך ארץ, שגשוג וכשלונות.
רצתי חופשיה, מרחפת על רוח
צחוק מתקתק, ובכי מלוח
ליוו אותי תמיד, בעמק ובהר
לפעמים זיכרון, זה כל מה שנשאר
אדם כמו עץ אלון,
ששורשיו הם זכרונות
מתעצמים עם השנים,
בסיסם של עקרונות
לדעת מאין באתי
לדעת את עצמי
לזכור שדות ושמש
לזכור את ילדותי
מאז ומתמיד, נפשי קראה לדרור
פעמים היום מואר, פעמים אפור
ובסופו של יום- אדם הוא נוף מולדתו
אדם הוא בעיקר, זכרונות מילדותו.
תם ולא נשלם…
מקווים שנהנתם
בתקווה לימים בריאים ומאושרים,
מאתנו, תלמידי שכבת ט’ מאורט גרינברג טבעון
Published: Jun 12, 2020
Latest Revision: Jun 12, 2020
Ourboox Unique Identifier: OB-870308
Copyright © 2020
Skip to content