המדריך לבולשיט רוחני

הזמנים שלנו באמת זמנים מופלאים, המציעים אינסוף דרכי ריפוי וכוונות טובות,  אבל אלה גם זמנים מבלבלים מאוד ורווי יומרה, בהם לא תמיד ברור למי לשייך אמירות למיניהן, שהפכו לאמת כמעט אבסולוטית והן מעצבות את התודעה שלנו ביומיום.

תיאוריות רבות ויפות שוטפות את העולם, שיטות רוחניות ואחרות מתרבות כמו פטריות אחר הגשם, קוראות תיגר על המסורות המקובלות ומפריכות דרכי מחשבה.
זאת תנועה מבורכת ונחוצה מאוד, כמו הצורך לפורר הרבה ממבנים ישנים שלא משרתים אותנו עוד.
לכן המונים נוהרים בחיפוש אחר האושר בדרכים חדשות מרתקות ומבטיחות, אך מעטים עוצרים לפקפק במשנתם.

תורות אינספור פזורות תחת כל עץ רענן ומבול העצות אינו חדל מזרימתו.

מבלבל? ועוד איך!

אז היכן נמצאת האמת? מה בעצם הדבר הנכון עבורי? במה מתאים לבחור ומתי?

על השאלות האלה אין תשובה מידית בעמודים הבאים… אבל כן יש נקודות חשובות למחשבה וחקירה, שעשויות לשנות את אופן התפיסה שלנו את מה שהוגש לנו בימי העידן החדש והפך לאמת אוניברסלית בלתי ניתנת לערעור.

עליה אני מבקשת לדבר כאן.

בריחה

הקלות הבלתי נסבלת שבה משומשת המילה הזאת לכל מצב של קושי, קונפליקט, עמימות, השתהות ומשבר מדהימה אותי כל פעם מחדש.

נראה שנמצאה סוף סוף הפרשנות המנצחת שיכולה לפטור כל תירוץ לחוסר היכולת להתמודד, להתעמת, לנצח.

זהו מסר נוסף, שבאופן לא מפתיע מפספס לחלוטין את העיקר.

העיקר מדבר עם ניואנסים, הוא מדבר על אנשים, הוא מדבר על הקצב של הנפש והוא מדבר על עיתוי ותנאים. כל התמודדות, באשר היא, היא פונקציה של יכולות אבל גם של נסיבות, בשלות ורצון.

מספיק שאחד מהרשימה אינו מדויק, ההתמודדות יכולה לא להתרחש. לפעמים היעדר תמיכה מספקת ולפעמים הרגישות או העומס הזמניים לא מאפשרים מציאת פתרון מתאים… הנה, יש כאן הרבה מילים שיכולות לתאר קושי.

לפטור את התהליך שדרוש לגוף-נפש-רוח על מנת להסכים לשנות משהו בתוכנו במילה “בריחה” זאת בריחה מהתבוננות מעמיקה ומשמעותית על התרחשות אנושית.

אני נוטה לתת קרדיט לאנשים, שכנראה שזקוקים לדבר מה, שחסר כרגע, על מנת להתמודד עם קושי בחייהם. זכותם המלאה להתמהמה כאוות נפשם ולהמתין לתשובה או להימנע מלעסוק בנושא כלשהו, אם  יש תחושה של חוסר מוכנות או הצפה.

מי קבע קצב אחיד לכל בני האדם ונפשותיהם? בריחה היא מילה נטולת חמלה שמתעלמת מהתמונה ההוליסטית שהעידן החדש רוצה להציע ולכן היא הראשונה שנכנסת לרשימת הבולשיט.

אור ואהבה

אמירה שבמהותה נועדה להרחיב, בעיקר את הלב והמיינד, להתקרב לחמלה אוניברסלית וקבלה עצמית ושל האחר.

זהו רעיון נהדר ואפילו ישים כנראה ומי ייתן והאנושות תצליח לחוות משהו ממנה בעתיד הקרוב.

אבל הסיבה ששילוב המילים הזה נכנס לרשימת הבולשיט הנוכחית היא שהוא הפך לסמל חלול ולא בהכרח לתוצאה ממשית.

כשאני פוגשת מורה ליוגה לבושה לבן, שיערה פזור והיא מדקלמת מנטרות של אור ואהבה, אבל לא מסוגלת להתמודד עם תסכול וזעם במפגש חברתי רגע אחרי ההארה, אני מבינה שמשהו כאן הלך לאיבוד.

אור ואהבה הפכו למצרך חובה בכל בית, בכל מערכת יחסים ובכל מפגש עם העולם. קצת כמו השלטים האלה שתולים היום ברחבי הבית. הם מעוררי השראה ומוסיפים חן ועניין, אבל הם לא מובילים בהכרח לחוויה פנימית של אור ואהבה.

מה שאותי מטריד הוא שההיפך הוא מה שקורה – כשאני חותרת בכל כוחי לעבר המטרה הגדולה של אור ואהבה, אני נוטה לדלג על אבני דרך משמועותיות של חושך ו”צל” והרי הם דרים בנפשנו יחד!

כל ביטוי חוסר מרוצות, תסכול, כעס וקושי הפכו לבוץ טובעני, שיש מיד להניח מעליו “אור ואהבה” ויאללה אפשר להמשיך לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

אפשר לחלוטין לחיות באושר וגם בעושר, אבל למיטב ידיעתי הם תמיד יכללו גם סבל ומחסור במידה מסוימת, כמו שאור לא שלם ללא החושך וגם האהבה עוברת דרך דחייה וקבלה. לעיתים קרובות.

הניסיון לצבוע את החיים בשלמותם בקרני אור הוא מקסים, אבל לא אנושי ובוודאי לא מציאותי באופן שנוכל להגיע אליו. מה שכן סביר שיקרה הוא שנחנוק את מה שממילא לא מקבל במה (הצדדים הפחות מוארים שלנו לא זוכים למחיאות כפיים מי יודע מה) ואז נתהלך לבושי לבן כשגרוננו מחזיק בכי או צעקה.

אור ואהבה זה סטיקר נהדר ואילו גווני אפור הם האופציה הבריאה ובסופו של עניין גם הרבה יותר נעימה ונינוחה בעיניי. היא מציעה סלחנות, קבלה וקשת רחבה של תקשורת אנושית ולא רק את האולימפוס.

התחתית היא יופי של מעבדת מחקר, כדי להשלים מעגל שלם אל עצמי.

לשחרר

קצת כמו להרפות…

באופן אירוני שמתי לב שהמילה הזאת נזרקת יותר בנימה מפצירה ובנזיפה מאשר בתנועה רכה של פרידה, כפי שהיא אמורה לייצג את ה”שחרור” המפורסם בו אנו עוסקים כאן.

השחרור הוא צעד חשוב בתהליכי גדילה, שינוי וריפוי. הוא מאפשר להשיל את המיותר, לזקק את הרצוי, להזמין תנועה חדשה לחיים שלנו ולוותר על “מטענים עודפים” שצברנו בחיים, סחבנו על הלום ושכחנו להוריד בדרך. אבל השחרור הוא לרוב פעולה טבעית שמתרחשת ללא כל מאמץ או דוחק, בדיוק כמו עלי השלכת!

העלים נושרים מן העץ לא בעקבות נזיפה או עצה חכמה, הם נושרים כי הגיעה העת להתחדש ולפנות מקום לצמיחה. כך, אגב, נושר שיערנו ועורנו כל יום. כך מתחדשים תאי הגוף. כי זאת דרכו של הטבע להתקיים. דבר לא צריך לקרות כדי להזכיר לו את מלאכתו.

כך השחרור הנפשי או הפיסי הם תוצאה של “העונה הקודמת” ובעקבות קושי, מעבר או תובנה הם יכולים להיפרד מאיתנו. אנחנו מוזמנים מאוד לאפשר לזה לקרות באין מפריע וליצור את התנאים הנוחים לכך.

מעולם לא פגשתי יולדת שגופה הופך נינוח כשצועקים לה “תרפי”, מכיון שגופה יעשה את הפעולה ההפוכה של להינעל והוא מגיב (ובצדק) לנימה ולדרך, יותר מאשר למילה. כך אמירת “שחרר” לאדם שנמצא ברגע של תקיעות משולה לנאד ברוח ולא מסוגלת להציע לו הקלה. מה שכן יכול היה להועיל לו זאת הקשבה, הבנה וחמלה.. לא תאמינו באיזו מהירות הוא “ישחרר” את הבעיה.

השחרור הוא דבר פרדוקסלי אם כאשר מצליחים להתבונן עליו. ככל שממעיטים בלהגיע אליו, כך הוא תופס תאוצה ומתרחב יותר. שחרור הוא חובב סבלנות ורצון, פחות אוהב לחץ ועמידה ביעדים.

כזה הוא, נשי מאוד.

הכלה

איפה בכלל להתחיל עם ההכלה המפורסמת?

זאת שמרימה את רף הציפיות שלנו לרמה של חלקיק אלוהי ומותחת את גבולות היכולת האנושית אל מעבר לבלתי אפשר! הכל באמתלה של תמיכה ונוכחות והוכחה לאהבה ולרצון הטוב.

שוב, תיאורטית זה רעיון מושלם (שלא לומר סימביוטי), אשר מציג תמונה אידיאלית של אדם המתעלה מעל עצמו בכל רגע נתון, וזאת על מנת להכיל את הקרובים אליו (וודאי את הילדים), את השכנים ההם הבלתי נסבלים, את אתגרי ההישרדות הכלכליים והפוליטיים וכמובן שגם את הפקקים בגשם הראשון.

כולנו נמצאים בשאיפה משותפת להכיל. את הכל. כל הזמן. מיותר לציין שבלי תלונות, אחרת זה סותר שוב רעיון ההכלה.

וודי אלן אמר פעם “במקום לכעוס אני מפתח גידול” ואני אכן רואה בפרקטיקה היומיומית שלי את הגוף הזה שמגיע לטיפול וקורס, את הנפש ההיא שצועקת הצילו, כי היא טובעת בתוך עצמה ואת התקפי המיגרנות שלא מאפשרים לראות אור יום ולכן אולי יש תקווה לקבל סוף כל סוף פטור מההכלה לימים הקרובים.

נשים, מעצם טבען, הן קהל מועד לפורענות מראש כי אנחנו מצוידות ברחם. כפועל יוצא מהאנטומיה הבסיסית יש לנו פיצ’ר של הכלה בילד אין. אם נועדנו לשאת הריונות, קטן עלינו לשאת את הדרמה המשפחתית כמה דורות אחורה או את המחלוקות של ועד ההורים. בגדול נראה שכמה שאת מכילה יותר, כך סיכוייך לזכות בפרס נובל לשלום גדלים!

בינתיים כנראה תהיי חולה בכל עונת מעבר ובמעברים שבין עונות המעבר, הבדיקות יראו שמצבך מצוין דווקא (הרי את פנתרה אמיתית), אבל כוחות החיים ילכו ויכלו את עצמם על התחרות הכי בלתי אפשרית ביקום, כזאת שממריצה למלא את עצמי עד אפס מקום ולדחוס עוד קצת, גם שכבר אין מקום לנשום.

הכלה היא בולשיט שאיבד את הפרופורציה הראשונית שלו ויצא משליטה. הכלה הפכה לברירת מחדל שמתחרזת עם נאורות. בינתיים היא מהווה מפגע בריאותי רציני, בעיקר בתחום בריאות הנפש. שום כלי לא נועד להישאר מלא לנצח והוא מתרוקן מדי פעם, כדי להתמלא מחדש, אחרת כל המהות שלו מפוספסת.

את הפעולה הזאת שכחו לציין בפנינו, מה הפלא שהתפרים נפרמים בצדדים והמיכל נסדק לו?

שיעורים

התפיסה שגורסת כי חיינו הם בית ספר ללימודים גבוהים דווקא מוצאת חן בעיניי ואני זוקפת לזכותה את מרבית ההתפתחות האישית שלי.

אז איפה הבעיה?

כרגיל, בהקצנה הרווחת של הרעיון המקורי, אשר יודעת להתלבש עלינו בדיוק במקומות של ביקורת והלקאה עצמית ומפצירה בנו ללמוד גם את מה שלא אוהבים.

ההרגל שלנו לסבול (ראו ערך “הכלה”) מעיד משום מה על נחישות והתמדה, יותר מאשר על התעללות עצמית חסרת שחר. הרי אם אני בוחרת שלא להיות במקום שאינו מטיב איתי אני כמובן, איך לא,”בורחת”! איכשהו התהייה שמא הקושי הוא סימן להימצאותי בשיעור הלא נכון אינה חוצה כמעט את תודעתי, כי ככה זה כשהחיים הם למידה שיש לעמוד בה גם במחיר של פיקוח נפש.

למשל, אם מקום עבודתי נוקשה ואינו תואם את היצירתיות שלי, באופן טבעי (ככה זה סובייטים) אני אפעל להסתגל לנדרש ואאחסן את חלומותיי הפרועים לטובת התלם, כשאני משוכנעת שהשיעור שלי הוא לפתור את בעיית המסגרות שלי (סיפור אמיתי). למעשה השיעור האמיתי מתקיים בכיתה המקבילה, אליה כלל לא נכנסתי והוא עוסק באותנטיות ונאמנות עצמית. חבל שבינתיים עשיתי דוקטורט בהתנהגות ארגונית.

היום אני דוגלת בחיי במודל דמוקרטי, שמציע למידה מתוך בחירה חופשית ואחריות אישית, מתוך אמונה שכל בחירה היא טובה וכל למידה היא משמעותית, בין אם היא רשומה בסילבוס או מפוזרת בארגז החול. למידה בכל מחיר אינה יעילה, למידה תחת לחץ או חרדת בחינות אינה מייצרת את אפקט הצמיחה, אותו הרעיון המקורי של “חיים כשיעור” מבקש להקנות.

לא פעם אנשים בוחרים להישאר עם הגב לקיר תחת סיסמת הלמידה, מחליטים לא להקל על עצמם בטענה שנעשה שם ויתור או כניעה. ואני שואלת אם אתה אדם שלא מתעניין במתמטיקה, איזה שיעור חשוב עשוי לצאת מלאנוס את עצמך לפתור משוואות, במקום לגשת לשיעור האמנות הקרוב אליך ולפרוש בו כנף?

הרי גם תעופה מצריכה שיעורי טיס, בהבדל עצום – שתהיה נעימה ומדויקת יותר עבורך.

זימנתי או לא זימנתי

מתנגן לחלוטין לאותה המנגינה של “הבאת את זה על עצמך” .. וחבל.

כאילו לא די לנו באשמה אינסופית, בושה וחרפה על כל צעד ושעל בעולמנו הפריך ממילא, הגיעו הנשמות ה”גבוהות” עם תיאוריית הקסם של “זימונים”. ימים שלמים אנשים מבלים בשאלות האם זימנתי לעצמי או לא זימנתי לעצמי את המשבר הזה, התקרית הזאת, האדם הזה, הגוף הזה, החיים האלה וגם לא פוסחים על מזג האוויר.

ההבדל בין אחריות אישית או המציאות כפי שהיא משתקפת דרך משקפיים אינדיבידואליות לבין הטלת כלל התופעות ביקום על כתפינו הוא דק. היכולת להבחין בין השניים יכולה לשנות את ההרגשה מעוצמה לחוסר אונים מוחלט ומצב רגשי רעוע ביותר.

גם אם נשמותינו הורידו אתנו בגוף הנוכחי לתיקוני גלגולים קודמים (אגב, עד כאן אני לגמרי בעניין) אין משמעות הדבר שכל המסלול מתחילתו ועד סופו הוא זימון עצמי. מעבר למגלומאניה ברמת בריאת העולם, הרעיון הזה מבטל כליל את השתתפותם הפעילה של בני אנוש (או ישויות) נוספים במשחק הזה והרי בלעדיהם אין מצב להתניע את כל הדבר הזה מלכתחילה.

אנחנו חיה חברתית, אין מנוס.

כך שלעבוד עם יצירת חזון ודיוק רצונותיי וצרכיי הוא תהליך הכרחי, ממש כמו ההבנה שאני אדונית לגורלי כאן בסיבוב הנוכחי.

לעומת זאת, החיטוט המתמיד בניירת הזימונים שנשלחה או לא מפתח דלתי חוטא למהות הרעיון והוא לעשות כמיטב יכולתי עם מה שנמצא מולי, בהנחה שאין שליטה וכן ישנה בחירה שכדאי מאוד שתהיה לטובתי.

פחות חרדה קיומית, יותר היכרות אישית. עם עצמי. זה המיקרו קוסמוס של הקוסמוס ועל הזימונים שם לגמרי אפשר ורצוי לקחת אחריות.

אחרית דבר

שגרת יומי סובבת סביב הרצון לדייק את עצמי בפני עצמי ובפני הסובבים אותי

ומכיון שהרצון הזה מנחה את עבודתי עם נשים

היה לי חשוב לתת מקום לתפיסות שיצאו ממקומן המקורי ויצרו בשינויי הגרסאות

מידה של עוול והטעיה, אליהם אני לא פעם נדרשת להתייחס בעבודה הטיפולית.

 אין בנכתב כוונה לפגוע או לפסול אדם מסוים או עיסוק כלשהו באופן ישיר

 הדברים הם פרי חוויתי ומבוססים על ניסיוני האישי.

יחד עם זאת אני כן קוראת ללקיחת אחריות, אישית ומקצועית,

בעיקר כשיש נגיעה לנפש האנושית

וודאי אם מדובר בתהליכים רגשיים משמעותיים

והרי כולנו מעוניינים לחוות כאלה בצורה חיובית ובריאה!