היסטוריה של המזרח התיכון by saber atawna - Illustrated by סאבר עטאוונה - Ourboox.com
This free e-book was created with
Ourboox.com

Create your own amazing e-book!
It's simple and free.

Start now

היסטוריה של המזרח התיכון

by

Artwork: סאבר עטאוונה

  • Joined May 2017
  • Published Books 4

ת הקדומות שבציווליזציות המזרח-תיכוניות נוסדה במסופוטמיה בסביבות 3500 לפני הספירה. שומרים, בבלים, אשורים ואחרים יסדו אף הם ישויות מדיניות חשובות. תקופה קצרה אחר כך התפתחה במקביל ציוויליזציה חשובה נוספת על גדות נהר הנילוס, מצרים העתיקה.

קברו של כורש הגדול, מלך פרס.

משנת 500 לפנה”ס ואילך היה האזור נתון לשליטתן של מספר אימפריות: תחילה האימפריה הפרסית של האחמנים, שהחזיקה במרבית שטחי המזרח התיכון, מרכז אסיה ואפריקה הצפונית.

אלכסנדר הגדול מלך מוקדון יצא להילחם בשנת 334 לפנה”ס באימפריה הפרסית, כוחותיו של אלכסנדר נחלו הצלחות מזהירות כנגד הפרסים ועד שנת 331 לפנה”ס אלכסנדר הצליח לכבוש את כל האימפריה הפרסית. לאחר מותו של אלכסנדר פרצה מלחמות הדיאדוכים בין מצבאיו ובסופה חולקו שטחי הכיבוש החדשים: סלאוקוס הראשון קיבל את השליטה על אסיה הקטנה סוריה ופרס ותלמי הראשון קיבל את השליטה על מצרים, צפון אפריקה וארץ ישראל.

כיבוש המזרח התיכון על ידי אלכסנדר גרם לשינוי חד באופי התרבותי של האזור וקבעה את התרבות ההלניסטית כשולטת בו במשך אלף השנים הבאות.

במהלך המאה הראשונה לפני הספירה, הרפובליקה הרומית המתפשטת כבשה את חלקו המזרחי של אזור הים התיכון. בתקופתה של האימפריה הרומיתהתמזג אזור זה יחד עם דרום אירופה וצפון אפריקה לכדי יחידה מדינית-כלכלית אחת. האיחוד הקל על תפוצתה של הנצרות, ועד המאה החמישית הייתה האימפריה הרומית, לרבות חלקיה המזרחיים, נוצרית ברובה. שלטונה של האימפריה הרומית הלך ודעך במאה הרביעית והוחלף על ידי זה שלקונסטנטינופול, במה שהביא ליצירתה של אימפריה נוצרית דוברת יוונית, הידועה בתור האימפריה הביזנטית. זו שלטה במידה מסוימת באזור המשתרע מחבל הבלקן ועד לנהר הפרת. במזרח שב ועלה כוחה של האימפריה הפרסית תחת שליטת האימפריה הפרתית ומאוחר יותר תחת האימפריה הסאסאנית. במאות הבאות ניטשו מלחמות רבות בין הפרסים לביזנטים, אשר נאבקו על ההגמוניה במזרח הקרוב כולו.

המזרח התיכון הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנוכח ההשפעה המאחדת שהיה לשלטון הרומי והביזנטי, עד המאה השביעית לספירה לא הייתה הבחנה ברורה בין אירופה למזרח התיכון. אנטוליה, סוריה, ארץ ישראל ומצרים היו כולן נוצריות ודוברותיוונית, וחלקו מאפיינים תרבותיים ומדיניים עם העולם היווני-רומי תחת שלטון האימפריה הביזנטית, שעה שמסופוטמיה (בשטחה של עיראק של היום) הייתה אזור חיץ בין האימפריה הפרסית לאימפריה הביזנטית.

לפני עליית האסלאם היו תושבי המזרח התיכון בעלי אמונה דתית מגוונת, פגנים, נוצרים, יהודים ומיעוטים כמו השומרונים ולכל אמונה היו מנהגים תרבותיים דומים אך שונים זו מזו. הגורם המשמעותי ביותר בתהליך הפיכתו של המזרח התיכון לאזור תרבותי נפרד היה העלייה במעמד דת האסלאם בחצי האי ערב. בשנת 634 נאמניו הערביים של הנביא מוחמד יצאו ממדינה עירם למסעות צבאיים ודתייםברחבי המזרח התיכון. הם כבשו את ארץ ישראל בשנת 636, את מסופוטמיה ב-637, את סוריה ומצרים ב-640 ואת פרס ב-642. הביזנטים הצליחו למנוע מהערבים לכבוש את אנטוליה, אשר נותרה נוצרית עד להגעתם של הטורקים 400 שנים מאוחר יותר. רוב האוכלוסייה באזורים שנכבשו על ידי הערבים המירו דתם לאסלאם כעבור מספר עשורים, במה שהביא ליצירתו של גבול תרבותי-דתי קבוע בין אירופה והעולם המוסלמי. הח’ליפות ותושביה היוו את האימפריה המוסלמית.

אף על פי שהח’ליפות המאוחדת שנוסדה בתום הגל הראשון של הכיבוש הערבי קרסה עד המאה התשיעית, ותחתיה הוקמו סדרות של ח’ליפויות ואמירויות קטנות יותר, שליטתם של הערבים באזור שבין הנילוס לחידקל נותרה בלתי מעורערת (וכך גם בצפון אפריקה ובדרום ספרד) קרוב ל-400 שנים. ואולם במזרח, באזורים שהיו תחת הסאסאנים, אימצו זרם דתי אחר – האסלאם השיעי, אשר נתפס על ידי המוסלמים הסונים ככפירה. כך נוצר גבול מזרחי קבוע לעולם הערבי-אסלאמי, אף שהאסלאם הוסיף להתפשט במזרח גם בהודו ובאינדונזיה.

במהלך תקופה זו היה העולם הערבי, תחת השושלות האומיית, העבאסית והפאטימית, למרכז הפעילות התרבותית והכלכלית בחלקה המערבי של יבשת אסיה. בעוד שאירופה סבלה מפשיטות וממלחמות חוזרות ונשנות וחוותה הידרדרות כלכלית ודמוגרפית חדה ביחס לעבר הרומי, בערים הערביות הגדולות (קהיר, אלכסנדריה, בצרה, דמשק ומעל לכל המטרופולין האדיר של בגדד) נרשם גידול אוכלוסין מרשים, כלכלת מסחר משגשגת וחיים תרבותיים עשירים. הספרות, האדריכלות, הרפואה והמדע שפיתחו הערבים היו מתקדמים לאין שעור ביחס לקיים במערב אירופה בימי הביניים המוקדמים. בכל העולם הנוצרי, רק קונסטנטינופול הדועכת יכולה היה להתחרות בעולם הערבי.

ראו גם: האימפריה המוסלמית

טורקים, צלבנים ומונגולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלאח א-דין אל-איובי, ממובילי ההתנגדות המוסלמית לצלבנים

באמצע המאה ה-11 הגיעה הדומיננטיות הערבית לקִצה הפתאומי עם הגעתם של הסלג’וקים הטורקים למזרח התיכון, לאחר שהיגרו דרומה ממולדתם שבמרכז אסיה. הסלג’וקים כבשו את פרס, עיראק (בגדד נכבשה ב-1055 מידי הבויהים), סוריה, ארץ ישראל והחיג’אז, ואף הביסו את הביזנטים בקרב מנזיקרת וכבשו את אנטוליה. מצרים החזיקה מעמד תחת הח’ליפים הפאטימים עד 1169, אז נפלה לידי הטורקים. הסלג’וקים שלטו באזור במאתיים השנים הבאות, אף שעד מהרה התפרקה האימפריה הסלג’וקית לכדי מספר סולטאנויות קטן יותר.

פיצול זה איפשר למערב הנוצרי, שחווה התאוששות כלכלית ודמוגרפית מדהימה למן נקודת השפל אליו הגיע במאה השביעית, לשוב ולפעול במזרח התיכון. ב-1095 קרא האפיפיור אורבנוס השני לאריסטוקרטיה האירופית לכבוש מחדש את ארץ הקודש ולהשיבה לידי הנצרות, וכעבור ארבע שנים אבירימסע הצלב הראשון כבשו את ירושלים. הם ייסדו בה ממלכה שהתקיימה עד 1187, או אז נכבשה על ידי צלאח א-דין המוסלמי. ממלכות צלבניות קטנות יותר שרדו עד 1291. הצלבנים כשלו בניסיונם ליצור נוכחות נוצרית קבועה בארץ הקודש, בעיקר משום שלא הצליחו למשוך די מהגרים אירופים לאזור במהלך מסעותיהם ולאחריהם.

בראשית המאה ה-13 שבו הסולטאנים הערבים לבית איוב והשתלטו על מצרים וסוריה בגרשם את הטורקים. ואולם התחייה הערבית לא ארכה זמן רב. פולשים חדשים, הפרשים המונגולים, הסתערו על המזרח התיכון, כבשו את בגדד ב-1258 והתקדמו דרומה עד לגבולה של מצרים. יחד עם זאת, המונגולים לא עשו מאמצים מיוחדים לכונן ישות פוליטית באדמות שכבשו, ובאמצע המאה ה-14 הסתלקו מהאזור. לאור זאת, סולטאניה הממלוכים של מצרים כבשו את ארץ ישראל וסוריה, ואילו סולטאנים טורקים אחרים שלטו בעיראק ובאנטוליה. רק בחצי האי ערב קיימו הערבים שלטון עצמי.

התקופה העות’מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלים הראשון, הכובש העות’מאני

בראשית המאה ה-15 התחזקו האמירים העות’מאנים שבאנטוליה המערבית, אשר הלכו והסתמנו כשליטיו הבאים של האזור. אישוש לדבר ניתן בשנת1453, כאשר העות’מאנים כבשו את קונסטנטינופול והכריזו על עצמם סולטאנים. הממלוכים הצליחו להגן על אדמותיהם מפני העות’מאנים במשך קרוב למאה שנים, אולם ב-1514 הסולטאן העות’מאני סלים הראשון פתח במסע כיבושים שיטתי ברחבי האזור. עיראק נכבשה ב-1515, סוריה ב-1516ומצרים ב-1517, במה ששם קץ לשושלת הממלוכית. העות’מאנים איחדו את האזור כולו תחת שליט אחד, לראשונה מאז האימפריה העבאסית מהמאה העשירית, והוסיפו לשלוט בו ב-400 השנים הבאות.

בהדרגה, העות’מאנים כבשו גם את יוון, חבל הבלקן ואת מרבית הונגריה, ובכך הרחיקו את הגבול החדש בין מזרח למערב עד לצפון נהר הדנובה. אולם במערב, אירופה התפשטה במהירות, דמוגרפית, כלכלית ותרבותית, כאשר השפע המגיע מהקולוניות האמריקניות מניח את היסודות לצמיחת הקפיטליזםוהמהפכה התעשייתית. עד המאה ה-17 אירופה עקפה את העולם המוסלמי במונחי עושר, אוכלוסייה וחשוב מכל – טכנולוגיה. אף שהנצרות והאסלאםהתנגדו על בסיס דומה לרכושניות ולחומרנות הנודפת מהקפיטליזם, הרפורמציה הפרוטסטנטית פגעה בכוחה של הכנסייה הקתולית והתירה לאינדיבידואליזם לשגשג בצפון אירופה.

עד שנת 1700 סולקו העות’מאנים מהונגריה, במה ששינה את מאזן הכוחות בגבול לטובת המערב. אף שתושביהם של מספר אזורים באירופה העות’מאנית (כגון אלבניה ובוסניה) המירו דתם לאסלאם, אירופה מעולם לא השתלבה תרבותית בעולם המוסלמי. בין השנים 1700 ו-1918 חוו העות’מאנים נסיגה מתמדת, והמזרח התיכון שקע מאחורי השגשוג האירופי. במאה ה-19 החלו יוון, סרביה, רומניה ובולגריה לגבש תפיסות לאומיות מהפכניות, ובמלחמות הבלקן (19121913) סולקו העות’מאנים מאירופה כולה, מלבד העיר קונסטנטינופול (איסטנבול) וסביבותיה.

במאה ה-19 כינויה המקובל של האימפריה העות’מאנית, שמצאה עצמה תלויה יותר ויותר בכלכלות האירופיות, היה “האדם החולה של אירופה“. השליטה הכלכלית האירופית הלכה וקיבלה ביטויים מוחשיים יותר כאשר ב-1830 כבשה צרפת את אלג’יריה, ו-48 שנים אחר כך את תוניסיה. בריטניה כבשה אתמצרים בשנת 1882, אף שהיא נותרה תחת ריבונות עות’מאנית נומינלית. הבריטים אף שלטו בפועל במפרץ הפרסי, ואילו הצרפתים נהנו מהשפעה רבה על לבנון וסוריה. ב-1912 האיטלקים כבשו אתלוב ואת האיים הדודקנזיים, הסמוכים לחוף אנטוליה העות’מאנית. העות’מאנים פנו לגרמניה כדי שזו תגן עליהם מפני מעצמות המערב, ואולם כתוצאה מכך נעשו תלויים יותר ויותר בכלכלה ובצבא שלהרייך השני.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ניסו שליטי המזרח התיכון לבצע מודרניזציה של מדינותיהם על מנת שיוכלו להתחרות ביעילות רבה יותר במעצמות האירופיות. מובילי רפורמות כמו מוחמד עליבמצרים, הסולטאן העות’מאני עבדול חמיד השני ומחוללי ההפיכה באיראן בשנת 1906 ביקשו כולם ליישם גרסאות שונות של דגם השלטון החוקתי המערבי, משפט אזרחי, חינוך חילוני ופיתוח תעשייתי במדינותיהם. ברחבי האזור הונחו מסילות ברזל וקווי טלגרף, נוסדו בתי ספר ואוניברסיטאות ומעמד חדש של קציני צבא, משפטנים, מורים ופקידים החל להופיע, במה שאיים במידה מסוימת על ההנהגה המסורתית בדמותם של המלומדים המוסלמים.

ואולם מימון הרפורמות הללו היה כרוך בהלוואות עתק מהמערב. החובות התופחים הביאו לפשיטת רגל כלכלית, ואגב כך לשליטה מערבית גדולה יותר, באופן שפגע במובילי הרפורמות עצמם. מצרים, לדוגמה, נפלה לידי הבריטים במידה רבה כיוון שהמיזמים השאפתניים של מוחמד עלי ויורשיו הביאו לקריסה כלכלית של המדינה. ההתמערבות של העולם המוסלמי הביאה ליצירת צבאות מקצועיים יותר בראשותם של קצינים שנכונו לתפוס את השלטון בכוח – ואמנם הפיכות צבאיות עתידות היו להתרחש ברחבי המזרח התיכון המודרני. בעיה נוספת הייתה משותפת לכל מובילי הרפורמות באזור, שהיו בפועל שליטים אבסולוטיים: הם נכונו לבצע רפורמות מרחיקות לכת, אך התנגדו בתוקף לאבד מסמכותם הם. הסולטאן העות’מאני עבדול חמיד השני, לדוגמה, אימץ דפוסי שלטון אוטוקרטיים יותר ויותר במקביל לניסיונות הרפורמה הכושלים שלו. בפרס, הניסיונות לבצע מודרניזציה של המדינה נתקלו בהתנגדות ניכרת מצד האוכלוסייה המקומית.

מובילי הרפורמות השאפתניים ביותר היו הטורקים הצעירים (תחת מועצת האיחוד והקידמה), אשר תפסו את השלטון באימפריה העות’מאנית בשנת 1908. בהנהגתם של צמד קציני צבא שאפתניים,איסמעיל אנוור פאשה ואחמד ג’מאל פאשה והמשפטן הרדיקלי מהמט טלאט (טלאט פאשה), הטורקים הצעירים הצליחו תחילה לכונן מונרכיה חוקתית, אולם עד מהרה היו לחונטה צבאית אשר ניסתה לכפות מודרניזציה קיצונית על האימפריה כולה.

תוכניתם של הטורקים הצעירים סבלה ממספר פגמים. ראשית, היא כפתה ממשל ריכוזי כמו גם את השפה הטורקית על אימפריה, שהייתה מבוזרת מאוד ורב-לשונית. הדבר הביא לניכור הולך וגובר מצד תושביה הערביים של האימפריה וחולל עליה רבתי ברגש הלאומי הערבי. שנית, היא גרמה לאימפריה לשקוע עוד יותר בחובות ענק. לבסוף, כינון הברית עם גרמניה, שנתפסה על ידי המהפכנים כמעצמה הצבאית החזקה באירופה, הביא לסיום התמיכה הבריטית באימפריה, אשר הגנה על העות’מאנים מפני האימפריאליזם הרוסי לאורך המאה ה-19 כולה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Middle_East_geographic.jpg

2
היסטוריה של המזרח התיכון by saber atawna - Illustrated by סאבר עטאוונה - Ourboox.com

4

5

6
This free e-book was created with
Ourboox.com

Create your own amazing e-book!
It's simple and free.

Start now

Ad Remove Ads [X]
Skip to content