מוּסָא רוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוֹעֵר

מוּסָא נוֹלַד עִוֵּר.

אֲבָל גַּם הוּא אָהַב לָלֶכֶת לֶחָצֵר.

הוּא אָהַב לְהַקְשִׁיב לַצִּפּוֹרִים שֶׁעַל הָעֵצִים.

הוּא אָהַב לְהַקְשִׁיב לַגּוֹזָלִים הַמְּצַיְּצִים.

אֲבָל הֲכִי הוּא אָהַב

לִשְׁמֹעַ אֵיךְ הַיְּלָדִים מְשַׂחֲקִים כַּדּוּרֶגֶל.

הֵם נִשְׁמְעוּ כָּל כָּךְ שְׂמֵחִים…

יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁמּוּסָא הָיָה בֶּחָצֵר,

הוּא שָׁמַע שֶׁהַיְּלָדִים מְחַכִּים לַשּׁוֹעֵר

וְלֹא יְכוֹלִים לְהַתְחִיל לְשַׂחֵק.

“הַלְוַאי שֶׁהָיִיתִי יָכוֹל לִהְיוֹת שׁוֹעֵר,”

אָמַר מוּסָא לַכֶּלֶב שֶׁלּוֹ.

“אִלּוּ יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת שׁוֹעֵר,

הָיִיתִי הַיֶּלֶד הֲכִי מְאֻשָּׁר בָּעוֹלָם…”

“אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הָרָצוֹן.

אֱמוּנָה מְבִיאָה לְנִצָּחוֹן,”

נָבַח הַכֶּלֶב.

“אֵיךְ אוּכַל לִהְיוֹת שׁוֹעֵר?” שָׁאַל מוּסָא.

“הֲרֵי לִרְאוֹת אֶת הַכַּדּוּר אֵינִי יָכוֹל.

בְּלִי בְּעָיָה יַבְקִיעוּ לִי גּוֹל…”

“יֵשׁ לִי פִּתְרוֹן,” אָמַר הַכֶּלֶב,

“אֲנִי אֶהְיֶה לְךָ עֵינַיִם.

אִם בּוֹעֲטִים אֶת הַכַּדּוּר לַיָּמִין –

אֶנְבַּח נְבִיחָה אַחַת.

וְאִם לִשְׂמֹאל – אֶנְבַּח שְׁתַּיִם!”

וּמָה אַתֶּם אוֹמְרִים?

זֶה אֶפְשָׁרִי?

הַאִם מוּסָא יָכוֹל לִהְיוֹת שׁוֹעֵר

כְּשֶׁהַכֶּלֶב שֶׁלּוֹ עוֹזֵר?

וְאַתֶּם?