ממלכת הסוס

היו היה סיח חזק וגאה בעל זנב שחור בקצה, פרוותו חומה ובוהקת ועל ראשו כתם

לבן כה יפה.

בפינת החי של דוד נעם גדל לו הסוס, נאה ופראי, בר יהיה שמו של הסוס כך קבע סבא קיקי.

כששמעו בני הכפר על בואו של בר, הם רצו לראות במי מדובר, מיהרו הילדים לקבלו בברכה כי הרי מעולם לא ראו סוס בכזו ממלכה.

גדל לו הסיח ונהיה לסוס מדהים, עומד יציב ונראה כה מרשים.

יום יום היו באים ילדי הכפר לצפות במופע של הסוס בר, מניף את זנבו ורעמתו לכל עבר, עולה על רגליו האחרויות וצוהל כמו גבר.

בפינת החי היו עוד חיות רבות וכולן היו שמחות כשדוד נעם הגיע לנקות לבר את הפרסות, מדוע היו שמחות אתם שואלים?

מכיוון שהן היו מקבלות יחס חם לא פחות! התרנגול היה קורא בקול גדול והטווס חש שעליו גם לפעול, מיד הצטרפו למקהלה שאר חיות החווה וביחד פצחו בשירה ערבה.

ובר הגדול מלמעלה היה יכול, לראות את הנעשה ולצהול כמו גדול.

בר היה מנער את ראשו בשמחה ומראה לכולם איך סבתא ברכה אותו סירקה, היא נתנה לו חציר וקצת תערובת ועל ראשו נשקה כדי להראות לו כמה שאותו היא אוהבת.

כשדוד נעם היה לוקח את בר לרכיבה והרוח ליטפה את פניו, הרגיש הוא כמו מלך על סוס מזהב.

חברים טובים הם היו דוד נעם ובר, הם היו אחד בשביל השני גם ברגעים לא קלים, כשבינהם שפה משותפת שאותה איש לא יבין.

חי לו הסוס בפינת החי הקטנה מלא גאווה כי לו היא הייתה כממלכה גדולה.

היה שמח בר הסוס ובליבו כולו תקווה שיבוא למחרת דוד נעם ויקחהו שוב לרכיבה.

ירד הלילה ועלה הירח, אט אט נפסקה שירת החיות, ילדי הכפר כבר עזבו, ובר עומד וחושב לעצמו איזה כיף שזכה למשפחה שכזו.

אט אט עצם את עיניו והלך הוא לישון כשחיוך רך על שפתיו.

לילה טוב בר היקר, לילה טוב סוס אמיץ ונאה, מחכים ליום הבא שאותך שוב נראה.