מערכת השמש היא מערכת כוכבי לכת, בה מקיפים שמונה כוכבי לכת וגופים נוספים רבים סביב השמש בהתאם לכוחות הכבידה הרלוונטיים. הגופים הגדולים העיקריים שסובבים את השמש הם שמונת כוכבי הלכת, ואליהם מצטרפים כוכבי לכת ננסיים ומספר גדול שלגופים קטנים כמו אסטרואידים, שביטים ומטאורואידים. לחלק מהגופים שסובבים את השמש, ובמיוחד לגדולים שבהם, יש ירחים משל עצמם, אשר מתלווים אליהם לאורך ההקפה.

מערכת השמש נוצרה לפני כ-4.6 מיליארד שנה, והיא נמצאת בבועה המקומית על זרוע אוריון, אחת משש הזרועות של גלקסיית שביל החלב. גלקסיית שביל החלב מכילה בין 200 ל-400 מיליארד כוכבים, והיא ממוקמת, יחד עם כ-35 גלקסיות נוספות, בתוך צביר גלקסיות המכונה בשם הקבוצה המקומית. הקבוצה המקומית היא רק אחת מצבירים רבים המרכיבים את צביר-על הבתולה, אחד מצבירי-על רבים ביקום. מעריכים שביקום כולו יש מאות מיליארדי גלקסיות, ולמעלה מ-‎10²²‎ כוכבים.

מרכיב הדומיננטי של מערכת השמש הוא השמש עצמה, שתופסת 99.86% מהמסה הידועה של המערכת כולה. במרחק הקצר ביותר לשמש נמצאים ארבעת “כוכבי הלכת הפנימיים”, הקרויים גם “כוכבי הלכת הארציים“: כוכב חמה, נוגה, כדור הארץ ומאדים. אחריהם נמצאת חגורת האסטרואידים המורכבת ממאות אלפי אסטרואידים, וביניהם כוכב לכת ננסי אחד – קרס. אחריהם ממוקמים ארבעת “כוכבי הלכת החיצוניים”, המכונים “ענקי הגזים“: צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. ב”מערכת השמש החיצונית”, מעבר לנפטון, נמצאים גופים המכונים “גופים טרנס-נפטוניים” שבנויים מסלעים וקרח. ניתן לחלק את מערכת השמש החיצונית לשלושה תחומים: חגורת קויפר, הדיסק המפוזר ועננת אורט. עד כה התגלו באזור זה למעלה מאלף עצמים, ובהם ארבעה גופים שמוגדרים ככוכבי לכת ננסיים: .

מסלולי כוכבי הלכת : בעבר, התנועה של כוכבי הלכת, אשר נראתה בעין בלתי מזוינת, הוסברה בעזרת האפיציקל, כתנועה מעגלית. הסבר זה חזה את מסלול כוכבי הלכת בצורה מדויקת יחסית. רק בתחילת המאה ה-17 יוהאנס קפלר הצליח להראות כי תנועת כוכבי הלכת הינה בעצם אליפטית סביב השמש ולא מעגלית, והיה זה אייזיק ניוטוןשהצליח להסביר מדוע נעים כוכבי הלכת בצורה זו. ניוטון פרסם חלק מהתוצאות אליהן הגיע בחיבורו “De Motu Corporum” שפורסם ב-1684 והיה היסוד לספרו “עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע” בו ניסח את חוק המשיכה האוניברסלי שקבע כי ישנה משיכה בין כל שני גופים בעלי מסה, וכי הם ימשכו ביחס ישרלמסתם, וביחס הפוך לריבוע המרחק שביניהם. במאה ה-20 הראה אלברט איינשטיין במסגרת תורת היחסות הכללית שהמסה של השמש מעוותת את המרחב, ומסלולי כוכבי הלכת הם מסילה גאודזית

חמה (מרקורי)- צבע כוכב הלכת בגווני אפור מכיוון שאין לו אטמוספרה כמעט ופני השטח סלעיים

נגה (ונוס)- צהוב/לבן. אנו רואים למעשה את המעטה הצפוף של ענני החומצה הגופרתית באטמוספרה ולא את פני השטח. אם היינו מסוגלים לראות את פני השטח הם היו בוודאי בצבע אדמדם-חום כמו הצבע של סלעים געשיים