פעם

אני חושבת שכמעט כל בני הנוער יזדהו איתי שהחיים פשוט קורסים נו מול העיניים

החיים שלנו מבאסים אנחנו שקועים במבחנים בעבודות והבית ספר פשוט הורס את החיים.

המבחנים רק גורמים לנו להעריך פחות את עצמנו, אני רק רוצה להבהיר שאם נכשלת במבחן אתה לא אפס ואתה לא גרוע.

לכולנו יש נפילות, אבל לכולנו יש עליות.

הספר הזה נועד כדי לשתף את החיים שלי וכדי לעזור לכם בני הנוער לעבור תקופות כאלה בקלות.

אז קחו נשימה ותמשיכו לעמוד הבא

אני לא יכולה יותר, אני קורסת המבחנים האלה גומרים לי את הנשמה .

המצב החברתי שלי לא טוב , אין לי חברים ,אוף לא בא לי לבכות שוב פעם.

אני מרגישה שכבר נגמרו לי הדמעות נגמרה לי היכולת להסביר את עצמי לאנשים.

הם חושבים שזה כזה פשוט להיות אני אומרים לי “את רק בת 13 אין לך דאגות”

ואני רק מקללת אותם שוב ושוב בליבי .

“איכ איזה מכוערת היא”

אני מפחדת שיגידו עלי, אני מפחדת שישפטו אותי לפי הגוף שלי.

נמאס להיות אובססיבית לגוף שלי ולמשקל שלי.

לפעמים אני אומרת לעצמי את יפה אבל אחרי כמה זמן זה מתפוגג…

אני מפחדת לעלות על המשקל ולגלות כמה אני שוקלת אז אני לא עושה את זה .

אני לא לובשת בגדים צמודים, ובקושי לובשת חולצות בטן.

לפעמים אני מסתכלת על בנות רזות ומקנאה בהן למרות שגם עליהן עוברות חוויה לא פשוטה ואני יודעת את זה.

אבל כשאני מסתכלת עליהן אני אומרת לעצמי בחיים אני לא אראה ככה .

אני רואה כל מיני משפטים כמו :

“האופי זה מה שחשוב ולא היופי”

אני אומרת את זה לעצמי אבל בפנים בתוכי אני יודעת שזה חארטה וזה לא נכון .

אנשים שאומרים לי את לא שמנה גרמים לי לרצות לשרוף אותם למה? מי שמבין אותי יבין לבד.

כשאומרים לי שאני הכי יפה בעולם אני מסמיקה אבל קשה לי לקבל את זה כי אני לא יודעת אם זה נכון…

קשה לי.

קשה לי לסמוך על אנשים.

אמנם אני חייכנית והכל ואני כן משתפתת לגבי הרבה דברים על עצמי אבל אני אף פעם לא משתפת על האובססיה הזאת .

אני מרגישה שאם אני ישתף כולם ישפטו אותי וינסו לעודד אותי שזה לא נכון ולחרטט דברים שבכלל לא נכונים.

כשאנשים אומרים לי בצחוק “רולה” או “טנק” או משהו בסיגנון אני צוחקת כדי שלא יראו שנעלבתי וישאלו אותי כל מיני דברים, אבל בתאכלס אני הולכת לבכות בחדר.

נמאס לי לבכות בשקט בחדר כדי שאף אחד לא ישמע.

יש כל כך הרבה סיבות שזה קורה כמו

הלחץ המטורף שאני מתמודדת איתו לגבי הלימודים

אני מרגישה שכשאומרים לי את תקבלי 90 או 100 זה פותח עלי סוג של “עין רעה” או כשאומרים לי את גאונה או את חכמה אני צריכה להוכיח את זה עוד יותר אז אני משקיעה את כל החיים שלי ואני מרגישה שזהו אני כבר לא יכולה ללמוד יותר. אני עוד שנייה מתחרפנת .

עוד מעט יש לי מבחנים שנראים “מפמרים” ואני מרגישה שאני אכשל בכולם

אני כל יום מתפללת שיגיע החופש אבל שיגיע בלי העבודות שמתלוות אליו.

חופש זה חופש בלי עבודות בלי מבחנים ח ו פ ש ואף מורה לא מבין שזה הפאקינג חופש שלנו

העיקר הם אומרים אנחנו פה בשבילכם .

חארטה, מספרים להם כל מיני דברים ולבסוף מה יוצא מזה? כלום

אני מרגישה שאני מתחילה לפתח אובססיה גם לגבי המבחנים.

כל החיים שלי מנוהלים לפי המבחנים המסריחים האלה אם אני רוצה לטוס לחול אני צריכה לבדוק אם יש לי מבחן או אם אני רוצה לנסוע לאילת או לכל מקום הכל סובב סביב המבחנים והבית ספר

סליחה שאני עוצרת את הספר אבל אני רוצה להגיד לכם שאתם מדהימים גם אם קשה לכם להאמין בזה ואני יודעת שקשה אתם מדהימים תודה ואם אתם מזדהים בבקשה אל תשמרו בבטן תודה וקריאה מהנה

אף אחד לא מבין למה אני עם ג’קט באמצע הקיץ הסיבה היא בגלל השערות שיש לי אני מרגישה כלכך חסרת ביטחון שאני מעדיפה למות מחום מאשר להוריד את הג’קט . אני כבר מותשת מהאובססיה הזאת לגוף שלי בין עם זה על השיערות או עם זה על השומן או על הרגליים המלאות שלי

די!!! מגיע לי קצת שקט

לפעמים אני רוצה שקט מעצמי

אני אוהבת לשמוע מוזיקה שאני רוצה להירגע, או שאני יוצאת החוצה לנשום קצת אוויר

לפני כמה ימים דודה שלי התחילה דיאטה מאוד מאוד קשה.

היא בערך בת 23-25 משהו כזה

וחברה שלה ירדה הרבה במשקל בדיאטה הזאת אז היא רצתה גם לנסות

והיא סיפרה לנו על הדיאטה ואמרנו לה שזה מאוד קשה ושזה לא בריא ואז אמרו לה שהיא צריכה לעשות ספורט ולא להתעצל והיא אמרה שזה לא קל להתמודד עם השמנה על סף דמעות ואני כל כך הסכמתי איתה זיהיתי את הכאב שלה כי גם אני חווה אותו .

אז כמובן שהרמתי לה ואמרתי לה שהיא הכי יפה בעולם וכל כך כעסתי על מי שאמר את זה .

אני מקווה שמה שאמרתי עזר לה קצת

וזה חברים אנשים שאני לא סובלת (מדובר על מי שאמר לה את זה)

אנשים שאומרים לי “הלוואי והייתי את” או “אין לך דאגות את כולה בת “13 או “ממה את כבר מותשת מה כבר עשית” מעצבנים אותי כלכך כי אני לא מותשת פיזית אני מותשת נפשית זה שאני בכיתה ח לא אומר שאין לי רגשות או שאין לי דאגות .

אני מודאגת שכל פעם אני מוצאת משהו אחר לשנוא בעצמי

אני רק מחכה לחופשים כדי שנפשית יהייה לי שקט אני כבר מתה לשבת בספה ולא לדעת מה לעשות ולהשתעמם בשקט כל מי שמרגיש כמוני אני ממליצה לכם לשים אוזניות לשמוע מוזיקה ופשוט להתנתק מהעולם ואפילו קצת לבכות כן כן.. לבכות זה לא בושה וזה גם מאוד משחרר.

היום בחרנו חדרים לטיול השנתי

אף אחד לא רצה להיות איתי חוץ מהחברה הכי טובה שלי אני לא רוצה שידחפו אותנו לילדות כי גם ככה הם לא רוצות להיות איתנו וזה לא יהייה נעים אני ירגיש כאילו מרחמים עלינו או שהם ירגישו שהם נתקעו איתנו

אני שונאת להרגיש לבד….

מכירים את זה להרגיש שלאף אחד לא אכפת ממך? שאף אחד לא באמת מבין מה  עובר עליך? שאתה מרגיש שאתה פשוט קורס וכבר לא יודע מה לעשות עם עצמך חוץ מלשמוע שירים דיכאוניים כל היום אולי להזיל דמעה ואפילו קצת לרחם על עצמך? זה פשוט ההרגשה הכי נוראית בעולם

אני מרגישה שאני קורסת

הלימודים הורגים אותי הציפיות במיוחד להרגיש שאם אני נכשלת זה פשוט מאכזב את כולם את ההורים שלי את המורים אבל הכי גרוע לאכזב את עצמי .

אתם מכירים את זה שהולך לכם ממש טוב במבחן ובסוף אתם מקבלים ציון גרוע למרות שחרשתם למבחן? זה פשוט כל כך מתסכל .

כשאני מקבלת ציון גרוע אני מפחדת להגיד לאנשים שלא יחשבו שאני טיפשה או משהו למרות שאני יודעת שאני לא

אני פשוט כל כך מפחדת שישפטו אותי שיגידו שאני לא חכמה שאני לא יפה שאני שמנה שאני לא מספיק טובה אז אני תמיד מנסה להראות שהכל מושלם שאני תמיד שמחה גם כשאין לי מצב רוח ואני פשוט שונאת את זה בעצמי אני שונאת שאחרי כל דבר שאני עושה יש לי מועקה כזאת בלב ואני חושבת לעצמי למה אמרתי את זה למה עשיתי את זה אני פשוט כל כך סתומה

נמאס לי

הנה משהו חיובי קצת לעידוד

אני מרגישה שנהיו לי קצת חברים אני מקבלת אחלה ציונים

והנה חזרנו לדברים הפחות טובים

כל פעם כשאני מקבלת ציונים לא טובים אני פשוט מתמוטטת

כזה זה קורה אני פשוט אומרת לעצמי אני לא יפה אני לא טובה אין לי ציונים טובים אז מה כבר יש לי בחיים האלה?

אני פשוט כל כך חסרת ביטחון לגבי עצמי .

זה מעצבן אותי אבל אין לי מה לעשות עם זה

לפעמים אני לא מבינה למה אני נראת ככה

אני לא מפסיקה לאכול כל שנייה אני הולכת למקרר ופשוט מחפשת ונמאס לי אני אחרי זה אומרת לעצמי מה עשית דיי כבר לאכון אבל אני עושה את זה שוב ושוב.

נמאס לי מהבטן הזאת נמאס לי שאנשים שופטים אותי כל הזמן אני כבר לא יכולה לחיות ככה

לפני כמה שבועות הדודה שסיפרתי עליה לפני כמה עמודים באה אלינו בוכה הביתה

וכששאלנו אותה מה קרה היא פשוט התחילה לבכות שוב

היא בכתה על איך שהיא נראת ושצמחו לה קצת שערות על הפנים

אני פשוט עוד שנייה בכיתי יחד איתה כי אף אחד לא יבין את הסיטואציה אם הוא לא עבר את זה

אני פשוט לא יכלתי לראות אותה ככה

זה עצוב פשוט עצוב שאנשים צריכים להרגיש מכוערים או שמנים רק בכלל המשקל שלהם

ובגלל שאנשים אחרים מורידים ומעירים להם על המשקל

אני פשוט מרגישה כל כך חסרת ביטחון לגבי השומן שלי ברגיליים כל הזמן שאני יושבת בכיתה אני מנסה להסתיר אותו כי אני כל כך מפחדת שיראו את זה.

נמאס לי כבר להיות חסרת ביטחון לגבי עצמי

לפעמים נמאס לי מעצמי אני רק רוצה להתנתק מהגוף שלי ולא לעשות כלום ושאף אחד לא ידבר איתי נמאס לי

נמאס לי להיות הילדה הזאת שלא אוהבת את עצמה שלא מעריכה את עצמה שכל הזמן חושבת רק על אחרים ולא על עצה שכל הזמן שואלת את עצמה מה עשיתי למה עשיתי את זה למה אני כזאת סתומה

נמאס לי להתקע על כל מה שאני מוציאה מהפה שלי

אף אחד לא מבין את התסכול שלי פשוט אף אחד

אני בחיים שלי לא משתפת את הסודות שלי על החיים שלי כן על איך עבר היום שלי כן אבל את הסודות שלי לא

ואתם יודעים למה לא?

כי בחיים האלה אי אפשר כבר לסמוך על אף אחד אפילו על הבן אדם הכי קרוב אליך וזה מה שאני למדתי במשך 14 שנות חיי וכן אני כבר בכיתה ט

אני  פשוט מרגישה שאיך בן אדם שאני יכולה לסמוך עליו ב 100% פעם הייתה ילדה כזאת אבל כבר לא

המצב החברתי שלי השתפר מאז כיתה ח אני לא יכולה להגיד שאין לי חברים אבל פשוט יש רגעים שאני מרגישה כל כך לבד כאילו אין לי אף אחד בחיים

הכוח שלי כבר נגמר מלנסות להסביר את עצמי לאנשים להראות כאילו הכל מושלם כבר התעייפתי מכל החרא הזה

באמת שאני הבן אדם הכי משקיע שתראו בכל דבר בחיים

אם זה בלימודים אם זה בחברים שלי אבל לפעמים אני מרגישה כאילו לא שווה לי להיות בן אדם כזה כאילו כל ההשקעה שלי לא משתלמת והולכת לעזעזל

ואני כבר לא יכולה לסבול את זה יותר

תמיד אני צריכה להיות הילדה החזקה שמתמודדת עם הכל לא בוכה על כלום ושסובלת בשקט אולי אני גם נראת כזאת אבל אף אחד לא יודע איך אני מתפרקת מבפנים.

מותר לי גם לבכות וגם להתעצבן כי אני בסך הכל בן אדם

ילדה, וגם לי יש בעיות (הרבה מאוד אפילו) וגם לי יש רגעים שבא לי פשוט להיעלם אבל מה לעשות צריך לבלוע את כל החרא בחיים ולהתמודד בעצמך ל ב ד.